המלכה אשמה

לפני כמה חודשים בעלי הצטרף לסדנה שמטרתה הייתה למצוא את השורש לכל הבעיות איתן התמודד במשך שנים. פעם ראשונה שסדנה כלשהי מתגלה כמועילה וכזו שהגשימה את כל מה שהבטיחה למצטרפים אליה. כך יצא שבעלי, סוף סוף, הבין מה עצר אותו וגרם לו להישאר תקוע במצבים מסוימים זמן רב, לחשוש ולא פעם להרגיש 'קטן'.
 
(אתם יכולים לבחור את התשובה הנכונה מהרשימה הבאה:): א. הורות איומה, ב. בני משפחה מטורפים, ג. המלכה אליזבת ה-2
 
במהלך הטיפולים בסדנה היו גם מפגשים אחת לשבוע עם מנטור, כשהתפקיד העיקרי של המנטור היה ללחוץ לבעלי על כל הכפתורים הרגישים. והוא עשה עבודה טובה. תארו לכם שהוא הצליח לגרום לבעלי הבלתי מתעצבן בעליל להתעצבן קצת, ובנקודה זו הבנו (לפחות אני) שהוא עלה על המסלול הנכון.
 
בעלי היה חוזר לבית מהפגישות עם המנטור לרוב כשהוא מופנם, אבל בדרך כלשהי הצליח להוציא החוצה את הבלגאן שבפנים. וואו, מי היה מאמין שהמלכה אליזבת ה-2 שיחקה בראש שלו במשך שנים, מילאה אותו בספקות איומים בכולם ובעצמו, גרמה לו להרגיש תיעוב עצמי, בבלבול, ואפילו לחשוב על רעיונות אפיקורסיים! וכדי להוציא את כל המטען הזה מהראש צריך כוח. אין מה לומר, זה היה מאוד, אבל מאוד, מתיש. כי כששוטפים לך את המוח תקופה כל כך ארוכה, מאז שנולדת, אין לך שום גבולות שמגדירים איפה 'אתה' מתחיל ואיפה המלכה אליזבת נגמרת.
 
ואם זה היה קשה לבעלי, ברור לי שזה גם לא היה פיקניק למנטור. לצאת למלחמה נגד הדברים הרעים שמושרשים ומופנמים בתוך אנשים זאת עבודה קשה מאוד, צריך עצבים של ברזל וטונות של עזרה מבורא עולם להצליח בזה.
 
זה בהחלט לא נראה רגוע כמו כוס התה שלי (אני אנגליה…). כל האחריות? כל המאמצים? ככה, כל החיפושים הפנים-נשמתיים כדי לעזור באמת לאדם לפתור את הבעיות שמציקות ומפריעות לו בלי לזקוף לעצמך את הקרדיט? לא תודה…
 
בחודש שעבר מישהי התקשרה אלי ושוחחנו. כדי לקצר סיפור ארוך, עכשיו אנחנו משוחחות כל שבוע. כעבור כמה שבועות, מישהי נוספת התקשרה אלי ושוחחנו. ושוב, הסיפור חוזר על עצמו. שבוע לאחר מכן זוג נוסף מתקשר אלי ואנחנו משוחחים. השבוע, עוד שני אנשים העלו כמה נושאים שהם רצו לדבר איתי עליהם. וגם כאן, כדי לקצר סיפור ארוך, נראה היה שאני משוחחת עם קבוצת אנשים על השינויים והקשיים הכי רגישים שיש בהם את הכוח לשנות לנו אתה חיים. כן, מסוג הדברים שכולנו חווים בשלב כזה או אחר של החיים.
 
אחרי שיחה מלאה וטעונה, באותו יום שחוויתי בעצמי כמה התנסויות קשות, וחשבתי לעצמי אם אני באמת עוזרת לאותו אדם, או שמא רק גוררת אותו בלי שום תכלית וטעם לתוך דיבורים שעדיף היה לטאטא מתחת לשטיח.
 
וכמו תמיד, כשדברים כבדים כאל המציקים לי אני בורחת החוצה, לשיחה דחופה עם בורא עולם.
 
השיחות שלי עם האנשים היו די בסדר ונראו (לפחות ממה שהבנתי) ככאלה שעוזרות לאנשים. את הקרדיט כמובן זקפתי לבורא עולם, ללימוד של הרב שלום ארוש, לרבי נחמן מברסלב, שום דבר לא קשור אלי או בא מעצמי וכוחי. ואתם יודעים איך זה, כשדברים הולכים בסדר, כל כך קל לנו לשקר לעצמנו ולהעמיד פנים ש'ברור, אנחנו יודעים שהכל זה השם והכל בא ממנו ושום דבר לא קשור אלינו…'
 
אבל אלוקים ראה את הדברים אחרת. הוא קרא לי לשיחה דחופה בעניין הזה (אותו דחף שלי לברוח החוצה ולדבר איתו) והסביר לי שהמצב הוא, שרוב הסיכויים שגרמתי לדברים להיות הרבה יותר גרועים ממה שהיו, לפחות בטווח הקרוב. כי מה בסך רצה אותו אדם? שהכאב שהוא מרגיש פשוט ייעלם לאיזה מקום, ואני אמרתי לו שבלי להגיע לשורש העניין של מה שמכאיב לו כל הקלה תהיה אשליה זמנית. וזה משהו שקשה לשמוע במיוחד אם מאוד, אבל מאוד, כואב לך. והאדם הזה פשוט קרס למשך יומיים.
 
דיברנו על מבחן קשה! במשך חצי שעה האשמתי את עצמי כמו שבחיים שלי לא עשיתי: 'זהו רבקה, את מפסיקה לכתוב לאתר ברסלב ישראל, את מפסיקה לתת שיעורי אמונה, את מפסיקה לשוחח עם אנשים, ואת עוברת לגור באיזה יער הכי רחוק שתמצאי עלי אדמות. אין לך מושג מה את עושה, כי את רק עושה בלגאן!!!'
 
ואז נזכרתי בשלושת העקרונות האמונה של הרב שלום ארוש (מתוך ספרו בגן האמונה): א. הכל מהשם, ב. הכל לטובה, ג. השם מנסה להעביר לי מסר כלשהו, על מה הדבר שהוא רוצה שאעבוד עליו עם עצמי, שאשפר שאשתנה.
 
המחשבה ש'אני אשמה' הייתה גאווה לשמה. יש רק כוח אחד בעולם: אלוקים. לפני כל שיחה עם מישהו אני מבקשת מהבורא לעזור לי להיות שליחה טובה שלו. ברגע שעשיתי את המאמץ להכניס את השם לתמונה, מבחינתי, כבר אין שום מקום לדאגה מהתוצאה.
 
השיחות האלה מלמדות אותי ענווה גדולה מאוד. אני לומדת שכאשר 'אני עוזרת', זה לא אני ואין שום סיבה למלא את הריאות באוויר מיותר. ואני לומדת שכאשר 'אני לא עוזרת', זו גם לא סיבה ליפול לדיכאון וייאוש.
 
ולבסוף, אני לומדת שהמלכה אליזבת ה-2 עומדת מאחורי הרבה בעיות שיש בעולם הזה.