המנגינה שלך

ברגע שאדם מבין שיש לו
מנגינה משלו, הוא מגלה גם את
הריקוד המיוחד לו. אל תוותרו.
אל תפחדו לשיר את המנגינה
שלכם. היא מיוחדת, והיא יפה.
 
 
אתם יודעים, לכל אחד מאיתנו יש המנגינה המיוחדת שלו – הכישרונות המיוחדים לו, היכולות ומידות הנפש שמאפשרות לו להשיג את המטרה המיוחדת שלשמה הגיע לזה העולם.
 
עצרו לרגע ותחשבו, שלוש פעמים ביום אנו מתחילים את התפילות שלנו בהעתרה ותחנונים ל"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". לא פשוט יותר לומר: 'אלוקי אברהם, יצחק ויעקב'? התשובה לכך היא העובדה שכל אחד מהאבות הקדושים עבד את הבורא בדרך המיוחדת לו, בלי להשוות את עצמו לקודמו או לשום אדם בעולם. לכל אחד מהם הייתה משימה מיוחדת בעולם הזה, ובמקביל – כל אחד מהם היה צדיק עצום בדרכו שלו.
 
אברהם עבד את השם בדרך של החסד. הוא היה המאמין הראשון ואבי המונותיאיזם.
 
יצחק עבד את השם בדרך של גבורה ויראה. בראשנו, מן הסתם, עולה המחשבה שיצחק אבינו הזיע ועמל קשות כדי ללכת בדרכו של אביו, לעשות את מה שאביו עשה – להביא את האמונה לעולם. אבל לא, יצחק אבינו ידע שהוא צריך להשתמש ביכולות, בכלים ובכישרונות שהשם נתן לו כדי להצליח במשימה המיוחדת שלו כאן. גם לא, ללא ספק, הייתה המנגינה המיוחדת רק לו.
 
יעקב אבינו לא דומה בעבודת השם שלו לא לסבו – אברהם, ולא לאביו – יצחק. בעבודת השם שלו, בדרכו המיוחדת לו הוא הגיע לדרגות שלמות ברוחניות שאף אחד לא השיג.
 
יצחק למד אמונה ועבודת השם מאביו אברהם. יעקב למד את דרך עבודת השם של סביו ואביו. כל אחד מהם למד והכיר את הלימוד של הדור הקודם לו, אך עדיין, עבד את השם בדרך שהאירה את הייחודיות והיכולות שלו בלבד. ועד ימינו, אנו מקבלים ולומדים מדורות קודמים, אבל אנחנו צריכים לעבוד את השם בדרך המיוחדת והמתאימה לכל אחד מאיתנו בדור הזה, בלי להשוות את עצמנו לשום אדם – לא בדור הזה ולא מדורות קודמים. ואל תתפלאו, הרי טביעת האצבעות שלנו מעידה על כך שהשם ברא כל אחד מאיתנו כבריה מיוחדת שאין דומה לה. כל אחד מאיתנו ניחן ביכולות המיוחדות שבורא עולם טבע בו, ולשום אדם אחר בעולם אין אותן.
 
ברגע שאדם מבין שיש לו מנגינה משלו, ובהמשך מגלה את המנגינה שלו – תפקידו וייעודו בעולם הזה, הוא לא צריך לדרוך על שום אדם, גם לא לרמוס אף אחד, כדי לרקוד את הריקוד המיוחד לו. הוא כבר לא צריך להשוות את עצמו לאחרים, גם לא להאשים את עצמו ולהנמיך את הביטחון העצמי שלו לגובה הרצפה. "למה אני לא יכול להיות כמו…?" שואלים הרבה אנשים וטועים בגדול. "למה הוא מוצלח יותר ממני?" גם זו שאלה מיותרת, שהרי ההצלחה של כל אחד ואחד היא אינדיבידואלית ומתאימה לכל אדם על פי כישרונותיו.
 
אז מה כן אפשר לשאול?
 
"מה השם רוצה ממני?" – את זה אנחנו צריכים תמיד לשאול, לבקש לדעת מה השם רוצה מאיתנו, מה המסר שהוא מעביר לנו בכל פעולה, אירוע, דיבור וכדומה. זו שאלה שנועדה לקרב אותנו אליו ולהעלות אותנו עוד ועוד בשלבי סולם הרוחניות שלנו.
 
ושלא תטעו, אנחנו לא אמורים לפרוש מן הציבור. גם לא מהמשפחה והחברה. לא ננסה לשנות את ציוויי השם בגלל הדחפים והיצרים שלנו. אלא, את השם נעבוד מתוך המסגרת שהוא קבע לנו, עם הכלים, היכולות והתחמושות שהוא מספק לנו לאורך כל המסע שלנו כאן בעולם הזה. כאשר אדם לא מבדיל את עצמו מהסובבים אותו, לא מרגיש שהוא איזה 'קדוש פרוש' הוא תורם לסובבים אותו, כמו כל בני העולם, בעזרת הנקודה המיוחדת לו. חיי חברה וקהילה מובילים לעשיית חסדים, נתינה, עזרה לזולת, אהבת ישראל ועוד. הקבוצה לא אמורה לכפות קודים חברתיים על הפרט, והפרט לא אמור לקבל קודים חברתיים בצורה עיוורת, כמובן כאלה שנוגדים את חוקי התורה והיהדות. על כל אדם לזכור את דברי חז"ל הקדושים שאין לפרוש מן הציבור, אלא להיות חלק תורם ומסייע בקהילה.
 
וברגע שאדם מוצא את דרכו המיוחדת, את המנגינה המיוחדת לו, החיים הופכים מתוקים להפליא. אל תבזבזו את הזמן על דברים חסרי חשיבות, דברו עם בורא עולם – תפילה  אישית, ואל תרפו עד שהשם יאיר לכם את הדרך המיוחדת לכם. אל תפחדו לשיר את הניגון המיוחד רק לכם – הוא מיוחד, והוא יפה.