המפגש עם השאלות

קרה לכם יום אחד שפתאום עצרתם
ושאלתם את עצמכם 'רגע, למה אני
בכלל עושה את זה?!' אלה רגעים בהם
אנו נפגשים עם השאלות. ולשאלות,
אנחנו רוצים תשובות!
 
 
תגידו, קרה לכם שצעדתם במסע חייכם, דילגתם ממשימה למשימה, מאירוע לפגישה, מעבודה לעבודה, ופתאום – נעצרתם ושאלתם את עצמכם 'רגע, אבל למה, למה אני בכלל עושה את זה?!'
 
באופן אישי, יצא לי להכיר כמה וכמה אנשים ששאלת ה"למה" הזו שיתקה אותם. אנשים שכאשר נתקלו בעוצמת השאלה הזו נותרו המומים מולה ללא תשובה, והחליטו שזהו, שבאמת אין למה, לכן הגיע הזמן לשבת ולשבות.
 
לשאול שאלה שכזו, אולי יש בזה מן הסכנה. כי להיפגש לרגע עם כל מיני שאלות מהותיות ולהשאיר אותן ללא תשובה זה משהו שיכול, אולי, ליצור כל מיני אי-נעימויות וחוסר נוחות של האדם עם עצמו.
 
לא נעים לגלות שאני עובד בעבודה מסוימת רק בגלל שהתרגלתי…
לא נעים לגלות שאני גר במקום מסוים כפשרה…
 
זה מה שקורה לנו. ואז אנו מגלים עוד ועוד מצבי חיים שונים שעלולים ליצור בנו את התחושה שאנו חיים בחיים שלא התכוונו לחיות אותם כך, ללא סיבה וללא משמעות יתירה.
 
"דע מאין באת ולאן אתה הולך" – זה המשפט המפורסם של חז"ל שמחדד לנו את ההבנה שאנחנו באמת זקוקים וצריכים תחושה של תכלית, ידיעה ברורה של מי אני ולאן פניי מועדות, תכלית מסוימת שתמגר בתוכנו את התחושה של להיות תלוש.
 
במאמר הזה אני מבקשת להעלות בתוכנו נקודת צפייה שונה, – עלינו בפרט ועל המציאות בכלל.
 
כשאנו שואלים את עצמנו שאלות מהות, הציפייה שלנו היא לקבל תשובות שייתנו לנו את התחושה שאנחנו עושים את המעשים הכי טובים, שאנחנו האנשים הכי חשובים, ושבעצם אנחנו סוג של מתקני עולם.
 
ואז, מה קורה?
 
חלקנו עלולים להתאכזב מאוד. כי מה משמעותי בלהיות עובד בחנות? מה משמעותי בזה שאף אחד לא יודע כמה אני גיבור? כמה אני חזק וכמה אני מעביר על מידותיי? כמה זה בכלל משמעותי שכל התהליכים בחיי הם פנימיים ואין בעצם מי שיראה, מי שיעריך? יהיו כאלה שיגידו שבן/בת הזוג שלהם לא מעריך, שהחברה בהם הם חיים לא מעריכה אותם. יגידו. אבל התחושה שתמיד מתלווה, שמרחפת לנו מעל הראש כמו ענן קודר היא תסכול גדול שמאיים להשתלט עלינו.
 
אנחנו חיים בעולם שמסתכל על הישגים גדולים. אנחנו חיים בעולם שבו כולנו רוצים להיות הכי מהכל, אלה ששמם יוזכר ויונצח. כי זה מה ששווה וזה מה שנוצץ.
 
נערה בגיל ההתבגרות, בת 18, שעברה עד לגיל זה מסכת חיים לא פשוטה, נכנסת לחדר טיפול עם המאמנת שלה כשהיא אומללה ומלאת כאב, ויוצאת מאותו חדר טיפול כשהיא בת 19 וכמה חודשים, כשהמשפט של המאמנת מהדהד לה בראש: "הדרך שעברת זה כמו דרך של 5-6 שנים, אני מרגישה כאילו עברו 5-6 שנים". ואותי מעניין האם זה נחשב להישג?
 
יש מילות שיר שאומרות "אדם בתוך עצמו הוא גר" – האם בתוך המגורים שלנו עם עצמנו איננו כובשים בתוכנו מידות שליליות? איננו מתגברים על כעס? איננו עושים סדר עדיפויות שגורם לנו לוותר על משהו מסוים למען משהו אחר, קצת יותר חשוב, קצת יותר טוב? האם אין זו גדלות? האם לא ראוי לנו לפרסם את עצמנו בעיני עצמנו ולהיות האנשים הכי מפורסמים בעולם בתוכנו פנימה?
 
נכון שלא כל ההישגים שלנו, בעיקר הפנימיים, יהיו מוצגים בחלונות ראווה, והם גם לא יהיו נוצצים. אך ברגע שנגרום להם לנצנץ בתוכנו, ברגע שנכיר בהם, בחשיבותם, בפארם, אנחנו ננצנץ והם ינצנצו בתוכנו. נצנוץ פנימי אחד ועוד אחד יסללו עבורנו את הדרך הכי טובה ומספקת של החיים, דרך מלאה בהישגים ובצמיחה.
 
נכון, זה לא פשוט לעשות סוויץ' כזה ולהפנות את אור הזרקורים פנימה. זה לא פשוט לוותר על הרצון לכבוש מבחוץ ולוותר על הערצה של כל המי ומי ששמותיהם מוכרים, ובמקום נסתר כלשהו היינו רוצים להיות במקומם. כשלי זה קורה, ופתאום אני מתחילה להרגיש בניצוץ קטן של ספק בעצמי, בגלל חייו של מישהו אחר, אני משפילה מבט לרגע ומזכירה לעצמי את המשפט של רבי נחמן מברסלב:
 
"זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו, אז למה לנו לדבר מאחרים?"
 
כמה טוב שהשם נתן לי אותי! תנסו, זה שווה!
 
בהזדמנות זו, אני מציעה לכל אחד ואחת מכם למלא לעצמו דף אישי בו תציינו את כל הסיבות של 'למה?', וכן דף של הצלחות אישיות. זה מעורר תחושת סיפוק ונותן מוטיבציה. דפים כאלה יכולים לחזק אותנו מאוד בימים קשים ובשעות קשות בהן אנו מרגישים פחות חשובים או פחות מוערכים. זה יכול למלא אותנו בכוחות מחודשים.
 
שנזכה להרבה ימים של צמיחה אישית, של שמחה בחיינו ובעצמנו, ובעיקר, שלרגע לא נזלזל בעבודה הפנימית שלנו, ולרגע לא ניתן לתחושה שאנחנו לא חשובים לקבל תוקף.
 
 
* * *
תחיה פישר – סטודנטית ללימודי בריאות טבעית במכללת אילמה שביישוב האור הגנוז. בעלת תעודת הסמכה לתזונת "רואו פוד" (raw food) ושפית לבריאות טבעית. ליצירת קשר: tchiyacookhome@gmail.com