להשתחרר מהצינוק הנפשי

אין מצב של ואקום בעולם הזה.
במקום שאין שמחה אז העצבות,
על כל שלוחותיה, נדבקת כמו מגנט
בנפש האדם. כך נוצר הצינוק
ששום אסיר לא היה רוצה להיכנס
אליו…

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב, ג). לשמוח בעת שמחה כל אחד יודע. אך בעת צרה ח"ו, כאשר לא רואים את קרן האור בקצה המנהרה, צריך להתחזק באמונה. האמונה היא האור היחיד שיכול להאיר לנו כאבוקה בדרך. שום דבר אחר לא מועיל ולא יכול לעזור לנו להחזיק מעמד עד לרגע הישועה – היציאה מן החושך.

במגילת "איכה" מקונן הנביא ירמיה (ב, יט): "קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה’, שאי אליו כפיך על נפש עוללייך העטופים ברעב בראש כל חוצות". וקשה להבין, אומר הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל, לכאורה "רינה" היא תפילה הבאה מתוך שמחה ושבח לקב"ה. אם כן, מה שייך כאן מקומה של רינה בצמוד לקינה "על נפש עוללייך העטופים ברעב בראש כל חוצות"? הדבר תמוה.

אך באמת, מיוחדת היא התפילה של "רינה" דווקא בזמן רעב וצרות נוראות, כשנסגרו שערי שמים וצריכים לפתוח שערי ברכה וישועה. שמעתי פעמים רבות ממורי ורבי הרב הצדיק רבי שלום ארוש שליט"א, שאין דבר הפותח שערי ברכה מן השמים כמו שירות ותשבחות. העצבות היא מידה נוראה, הרסנית ומגונה מאוד. כל אחד יודע ומרגיש עד כמה קשה לסבול כשיש מישהו עצוב לידו וכל רצוננו שיתרחק ויצא מכאן, וכמה שיותר מהר.

מאידך, מיד כאשר האדם מראה פנים שמחות כלפי מעלה, מקיים הקב"ה (תהלים קכא, ה): "ה’ צילך" ומראה לו אף הוא ‘פנים שמחות’ של רצון טוב. אז נפתחים לו שערי ברכה וישועה והוא יוצא לחירות מן הצינוק הנפשי ששהה בו.

כלל גדול הוא, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. במקום ששורה השכינה הקדושה בודאי ששם מצויה הברכה, ובמקום שיש עצבות שם שורה עניות. העניות נדבקת כמו ‘מגנט’ למקום ששורה בו עצבות, כי אם אין שמחה במקום השכינה מסתלקת ובאותו חלל שהתפנה נכנסים החסרונות, הנגעים והפגעים. אותו חלל חייב להתמלא מכיוון שאין מצב של ‘ואקום’ (חלל ריק) בעולם הזה.

אם מתחזקים באמונה ובשמחה ומאמינים שהכל מאת השם יתברך והכל לטובה, לא מאפשרים לעצבות ולחדלון למלא את החלל שנוצר, פשוט אין להם מקום להיכנס. ממילא נשארים עם הקב"ה שהוא רחום וחנון וישועתו כהרף-עין. "בערב ילין בכי ולבוקר רינה" (תהלים ל, ו).

האדם יכול לבחור להישאר עם האמונה ולאחוז בשמחה. ולחילופין, הוא יכול לבחור בעצבות ובייאוש וליפול לשליטת היצר-הרע, מצב שבו הוא נתון לשליטת פגעי הטבע ושליטת ‘רצונות רבים’ של אחרים, שמביאה אותו לידי עבדות ושפלות.

סגולה עצומה היא, כאשר האדם בצרה ושערי ברכה והצלחה סגורים לפניו, שיתבונן ברוב טובותיו יתברך על כל העולם בכלל ועליו בפרט, כפי שכתב הרמח"ל זצ"ל במסילת ישרים: "והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו, ויתבונן בזה היטב עד שיבואו לידי שירה ולהכרת הטוב וירנן בחשכת הלילה ואז לילה כיום יאיר לו". רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע, מרחיב מאוד את יריעה זו (ראה ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורות כג ו-כד), ומוסיף ש"על ידי רינה של שמחה נהיה [האדם] בר דעת" (ספר המידות, ערך דעת).

זאת ועוד, כאשר מגיעה לאדם טובה, הרי באותו רגע נפתח לו שער ועל כל ההנהגה הנחוצה למעשה, שעל כל טובה וברכה שמקבל, עליו להודות ולשבח מיד את הקב"ה ועל ידי זה יישאר השער פתוח, שנפתח לו לרגע הן לעניין הטובה הזו עצמה שתישאר לו לתמיד והן לעניין שיושפעו לו עוד ברכות. אך אם אינו מודה ומשבח הוא עלול הוא לאבד גם טובה זו, אם יסגרו שערי הברכה. וכלל גדול צריך לדעת, משנפתח השער – קל יותר להחזיקו פתוח מאשר לפתוח אותו מחדש. אין לך דבר המביא ברכה וישועה כמו השמחה והטוב-לבב, ואין לך דבר המביא רעות וצרות בצרורות כמו העצבות, כלשון הפסוק (איוב ג, כה), "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי". כאשר קורה לאדם הפסד מסוים והוא נופל לעצבות, אז ההפסד שעלול לבוא כתוצאה מעצבותו גדול לעין-ערוך מההפסד שקרה וגרם את העצבות, ובמקום שיש שמחת הלב ואור של אמונה שם שורה הברכה וההצלחה.

טוב לו לאדם להודות תמיד לאלוקיו על הטובות שמשפיע עליו, שאם לא כן, עלולים לבוא עליו ייסורים ל"ע. כלל גדול הוא, בלי יוצא מן הכלל, אומר הרב פינקוס זצ"ל, שכל מה שיוצא מאת הקב"ה חייב לחזור אליו, שאם יישאר מרוחק ממנו יתברך אין לך חורבן גדול מזה, שהריחוק הוא יסוד לכל רע. "כי הנה רחקיך יאבדו – ואני קירבת אלוקים לי טוב" (תהילים עג, כח), ועל כורחך צריך שיחזור אליו יתברך שמו. שום דבר לא מתנתק משליטתו של הקב"ה, הכל ממנו והכל שלו, והכל בסוף חוזר למקורו.

יש שתי דרכים בעזרתן יכולים הרחוקים לחזור אל השם יתברך (בסופו של דבר כולם יחזרו): או על ידי תשובה והודאה, או על ידי ייסורים ח"ו.

על ידי הודאה, כלומר כמו על כל פיקדון שניתן לנו, אדם שמודה על חפץ פיקדון שהוא של חברו, הרי אותו חפץ שייך לבעלים. הוא הדין כלפי מעלה: על ידי שירות ותשבחות להקב"ה, כשמודים שהכל ממנו יתברך, הרי זו כעין חזרה אליו יתברך, וממילא גם כשהדבר מונח ברשותנו הוא ברשותו של הקב"ה, על ידי ההודאה שלנו. ואם ח"ו לא מודים לו לבורא העולם על כך, אז המתנה תחזור למעלה אל הקב"ה, וזה עניין הייסורים שיש בעולם. כאשר אדם מאבד פרנסה או בריאות וכדומה, אם לא מכירים בטובתו יתברך ולא מחזירים לו על ידי שירות ותשבחות והודאות, חוזרת הפרנסה אליו יתברך ובאה העניות במקומה, או שחוזרת הבריאות ובאים ייסורים ח"ו.

ככל שהאדם מקבל טובות מהקב"ה, כך צריך להרגיש יותר ענווה והכרת הטוב ולהודות לו, כפי שהרגיש והודה יעקב אבינו: "קטונתי מכל החסדים" (בראשית לב, יא) ויוסיף בעבודת השם. לכן, "לך טוב להודות" כדי שחלילה לא יהיה צורך באופן השני של החזרת הדברים לקב"ה – על ידי הייסורים של מידת הגבורה ח"ו.

גם על ידי ההודאה והכרת הטוב, מכינים כלים מתאימים לקבלת השפע בהווה ובעתיד בעז"ה, כי השם הוא טוב ורוצה תמיד להיטיב עם הנבראים. ההגבלות והחסימות הן אצלנו. גם המניעות הו אצלנו ואנחנו צריכים להשתדל להסיר אותן, ולהפיל את כל המחיצות שמבדילות וחוצצות בינינו לבין הקב"ה. עלינו לדעת ולהתנהג כנבראים ואז, בעז"ה, יושפע שפע רב בכל העולמות עלינו כפרט ועל כל ישראל עד בלי די, אמן!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net