הסיבה השלישית

יש מצבים בחיים שמפחידים אותנו
עד אימה, גורמים לבטן להתערבב ולא
משאירים ספק שמשהו קורה כאן.
מצאתי את הסיבות לכך, ויותר מתמיד,
את הסיבה השלישית.
 
 
כשדברים הולכים חלק בחיים, קל לי ליפול לזרועות המחשבה של "אני בשליטה". למשל, אם בדרך נס אני מצליחה לסדר את הבית, לעשות את רוב הכביסה שבסל, ולהדיח את הכלים לפני שהילדים חוזרים מבית הספר, אני יכולה בהחלט לטפוח לעצמי על השכם ולהרגיש את זה חזק – אני בשליטה! אח, ואיך שזה מרגיש טוב.
 
אם עוברים כמה ימים ושום אסון לא קרה – אף אחד לא חולה, אף אחד לא כואב, ויש במקרר את התפוחים של מחאת הרעב של הדקה ה-99 של הילדים, משהו מוזר קורה לי.
 
אני מתחילה לדאוג.
 
מאז שעליתי לארץ, לפני כמה שנים, המודעות הרוחנית שלי רק גדלה. הרבה יותר קל לראות את ההשגחה הפרטית בפעולה, וזה באמת הרבה יותר קל להמשיך כשיש לך מודעות לבורא עולם. העובדה שהוא דאג שכל הדברים 'ילכו חלק' בתקופת זמן מסוימת, גורמת לי להתחיל לצפות למשהו שיחרוג מגבולות הטעם הטוב.
 
סוף סוף הכל רגוע. אני בשליטה והכל נעים… הילדים לא רבו (נו, אם לא מחשיבים יום אחד)… המכונית לא נשרטה או קיבלה מכה השבוע… תודה לא-ל, נראה שכולם בסדר.
 
מאמרים נוספים בנושא:
חידה  פיקנטית
העוצמה שבנקודת השפל
אתגר  החושך
 
ואז זה מכה.
 
משהו קורה. לא משנה מה. באמת. אני רואה את החיים שלי כמו אדם מבוהל על רכבת הרים שכל הזמן עולה ויורדת, עושה לופים שמערבבים את הבטן.
 
למה אנחנו צריכים לעבור דרך החלקים "הנמוכים" בחיינו? לפעמים נראה שאנחנו תקועים במצב רוח ירוד, למטה, ורבים מאיתנו אולי מרגישים שאנחנו בנפילה שלא נגמרת. וזה יכול להיות מאוד מפחיד.
 
פרט לתשובות שרבים מאיתנו מכירים, כמו "בורא עולם מנסה להחזיר אותנו למסלול הנכון", או "בורא עולם מנקה אותנו מהעבירות", יש גם את הסיבה השלישית שעד לא מזמן לא חשבתי עליה בכלל.
 
לפני כמה חודשים הייתי מאוד חולה, וזה ליווה אותי כל היום, כל יום, כל לילה. הרגשה של עינוי בלתי נסבל. אחרי כמה בדיקות, הסתבר שבלוטת התריס שלי פשוט השתגעה והגוף שלי הרגיש כאילו קיבל שקיות עירוי מלאות ברד בול.
 
בכל לילה התעוררתי אחרי שינה מאוד לא נינוחה, רועדת, מזיעה, רעבה, ומרגישה שאני רק רוצה למות. וזה משהו שהרגשתי במשך כמה חודשים! עד שבורא עולם ריפא אותי. בלילות הרגשתי שבורה ורצוצה. לא רק פיזית, אלא בעיקר נפשית. בכיתי לבורא עולם שירפא אותי, לא ידעתי מה לא בסדר אצלי, מה גם שלא ראיתי את האור בקצה המנהרה. בכנות, אין לי מושג איך שרדתי את הימים האלה.
 
המציאות קטנה עליך
שימו  הכל על השולחן
והפעם: כמו דלעת
 
לאורך כל הזמן בו סבלתי חוויתי את ההרגשה של נקודת  השפל. כאילו התרוקנתי ולא נשאר ממני ובתוכי שום דבר. הפסקתי להתקיים בדרגה מסוימת. היום, במבט לאחור על החוויה הזו, אני מבינה סיבה אחת עיקרית שבורא עולם נתן לי את הניסיון הזה. זה היה כדי להראות לי שאני רק בריה. אני לא שולטת או מנהיגה את העולם, ואין לי אפילו שליטה על עצמי, על מה שיקרה לי או לכל מי שנמצא סביבי. אני תלויה בכל המובנים בבורא עולם, כל שנייה בחיי. בלי תמיכת החיים שהוא מעניק לנו, בלי ההתערבות שלו, בלי ההדרכה שלו, איפה היינו? איפה הייתי? מן הסתם, לא היינו קיימים.
 
זה לא מדהים איך אנחנו ממהרים לשכוח את העובדה הכל כך פשוטה והלא מובנת הזו? אפילו שור וחמור יודעים מי היוצר שלהם, למה לנו בני האדם קשה להכיר בזה? למה אנחנו צריכים לחוות דברים שלא פעם מנערים ומטלטלים אותנו מצד לצד כדי להבין שאנחנו רק בריות שבורא עולם ברא?
 
וגם אם אנחנו בין ברי המזל שכן מודעים לזה, למה אנחנו מתעקשים שדברים יקרו כמו שאנחנו רוצים? אם באמת היינו מבינים שלא אנחנו יצרנו את המציאות ובראנו את עצמנו בעולם הזה, האם לא היינו מאושרים עם כל מה שקורה לנו? האם, כמי שמכונים נזר הבריאה, לא היינו מבינים מה הכי טוב בשבילנו?
 
מודעות זו כל כך חשובה וקריטית עבורנו, מכיוון שבעזרתה אנחנו יכולים לצלוח את הקשיים שמלווים אותנו בחיים. כשהחיים נעים סביב סיפוק התאוות הגשמיות שלנו – אוכל, כסף, ושאר תענוגי העולם הזה, קל מאוד לשכוח שיש מציאות מעל לתאוות והרצונות היומיומיים שלנו. אני חושבת שזו הסיבה שבורא עולם שולח לנו פה ושם "התכווצויות" ו"עיקולים" – כדי שנתעורר ונרצה להבין שאנחנו לא גדולים ומלאי עוצמה כמו שאנחנו חושבים. ורווח נוסף יש לנו מזה, כך אנחנו מפתחים הערכה גדולה יותר כשדברים קורים כמו שאנחנו רוצים.
 
אם יכולנו להתחיל כל יום עם ההבנה שאנחנו לא שולטים על כלום, לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד, ולבקש באמת את העזרה וההדרכה של בורא עולם, שיעזור לנו להשיג את מה שאנחנו צריכים, אז הוא לא היה צריך לנער אותנו כל כך.
 
אז זה מה שאני מאחלת לנו, שנזכה כולנו לחיות עם התובנה הפשוטה והמתוקה הזו.