הצד המקבל

זה חלק מהפולקלור של משפחתי – מהיום שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדת טום בוי. אמא שלי כל הזמן הייתה מספרת לחברות שלה כמה היא מאוכזבת ממני בגלל שאף פעם לא אהבתי לשחק עם בובות, ולא אהבתי שיעשו לי תסרוקת של בנות בשיער, ושתמיד, אבל תמיד, החצאיות שלי היו נקרעות בגלל שטיפסתי על העצים (אפילו כנערה, זאת הייתה דרך נפלאה עבורי לברוח מאנשים…)
 
העובדה שאחרי נולדו שלושה אחים לא כל כך עזרה לי לשנות את המצב. בבית שלנו המין הזכרי היה מאוד דומיננטי. בבית בו גדלתי אף אחד לא שאל אותי אם אני מוכנה לקום בבקשה מהספה בגלל שהוא רצה לשבת עליה. בבית בו גדלתי, נחתה עלי מכת קראטה כואבת שהבהירה לי בצורה חד משמעית שמישהו, לרוב אחד מהאחים שלי, רוצים את הספה הזו. לפעמים, 'לבקשה' הזו נוספו גם בעיטות. עשר שנים לקח לי להבין שאת מושב האסלה אפשר להוריד. וכשמישהו סיפר לי על הכלל שלא כתוב בשום מקום ש"לא מרביצים לבנות" הייתי המומה. הייתכן?!?
 
מגיל צעיר מאוד תמיד הייתי מעורבת בריבים. רבתי בבית. רבתי בבית הספר, שם אלוקים סידר לי כיתה עם מעט מאוד בנים (9 ו-20 בנות). וכמו רוב הבנות 'הבנימיות' תמיד חבריי הבנים לכיתה ידעו איך למשוך אותי לשחק איתם כדורגל כשהלא היו להם מספיק שחקנים. וזה אומר שבהפסקה הבנות לא רצו שום קשר איתי, והבנים היו ממשיכים להתנהג אלי כמו אל בן. הם היו מקניטים אותו, לפעמים אפילו מדברים בצורה מאוד מאוד לא יפה, ואני שהייתי בת אמיתית, לא ממש בן, נפגעתי וכעסתי עליהם. מקרים כאלה תמיד הסתיימו בריבים גדולים עוד יותר.
 
כל הריבים האלה, כל האגרסיה הזו, כל ה'גבריות' הקיצונית שהייתי חשופה אליה, לימדה אותי כמה שיעורים מאלפים וחשובים אותם לקחתי לחיי הנישואין שלי:
 
שיעור מספר 1: לעולם אל תישען על מישהו אחר ותחשוב שהוא יעמוד לצידך. בבתים של אנשים אחרים ה'גברים שבמשפחה' הם הצד המגן על הנשים. בבית שלי, אחים שלי היו רבים איתי, עושים איזו אחיזה כזו שלא יכולתי להשתחרר ואחר כך מנסים לשחרר אותי. ואם לא הגנתי על עצמי – ולפעמים גם תוקפת, כי התקפה הייתה הדרך הטובה להגן על עצמי – הייתי חוטפת מכות. אם לא הייתי מצליחה להתרחק מכל האנשים שניסו לפגוע בי, באופן מילולי או פיזי, (כי בסופו של דבר הייתי צריכה לרדת מהעץ אפילו הגבוה ביותר…) – אז הייתי צריכה לדאוג לעצמי וללמוד איך להילחם בחזרה.
 
שיעור מספר 2: הגורילה הגדולה היא זו שמקבלת את הבננה. בעולם בו התנהגו אלי כמו אל גבר (בבית, בבית הספר, ובהמשך אפילו בעבודה) הייתי צריכה להתנהג כמו גבר על מנת לשרוד. וזה אומר להיות אגרסיבית, אובר-אקטיבית, להיות דורשת ואיתנה כסלע 'שם בחוץ'.
 
שיעור מספר 3: בשום מצב או סיבה לא מקבלים שום דבר ממישהו אחר! תמיד יהיה מחיר שצריך לשלם, או מחויבות שצריך להתחייב, כזו שתשפיע עליך כל ימי חייך. אל תהיה תלוי באף אחד – זה האידיאל, שמור על עצמך תמיד, ותמיד תוודא ש'החוב' שלך יהיה לפייבורטים ולא ל'אויבים'.
 
אז בטח כבר שמתם לב, התכונות האלה יכולות 'לעבוד' בעולם של בחוץ (אבל זה נושא בפני עצמו למאמר אחר…) אבל בחיי נישואין ובמשפחה – אין ספק שהתכונות הללו הן חדשות רעות מאוד.
 
כי הן מספיק חדשות רעות בגבר – בבעל או באבא, אבל באישה? באישה ובאמא? זה כבר אסון!
 
אלוקים ריחם עלי מאוד. בעלי הוא נסיך שחי בין גברים, שגדל בבית שהנשים היו הדומיננטיות. אמא שלו ושתי אחיותיו הן נשים עם אישיות מאוד חזקה, ואביו ע"ה היה אדם עיוור מבחינה טכנית. מה זה אומר? שהוא לא יכל לנהוג ונעזר באשתו כדי שתעזור לו ללכת ברחוב, במיוחד אם היה באזור לא מוכר.
 
בבית של בעלי, מושב האסלה תמיד היה למטה.
 
איזה זיווג משמים אנחנו, הא?
 
בספרי ההדרכה שלו – לגברים: ספר בגן השלום, לנשים: ספר חכמות נשים – הרב שלום ארוש מסביר ששתי נשים לא יכולות לחיות תחת קורת גג אחת, נקודה. תפקידו של הבעל הוא לתת, תפקיד האישה הוא לקבל. אם שני אנשים מנסים 'לקבל' באותו בית, זה מרשם לאסון, ואחד הסיבות הבסיסיות למה חיי הנישואין בימינו סובלים ממצוקה איומה.
 
אבל אצלנו, הבעיה הפוכה, אותה עדיין לא חשפו ועליה לא נראה לי שדיברו הרבה. וגם היא לא האידיאל של חיי הנישואין: אצלנו יש שני 'גברים' בחיי הנישואין שלנו.
 
לא מזמן שמעתי את אחד משיעוריו של ד"ר זאב בלן שנקרא "נשמה אחת", בו הוא סיפר על זוג שהגיע אליו אחרי שנים של ריבים וויכוחים, ותוך שני מפגשים השכינה חזרה לשכון בביתם. נשמע מדהים. אז גררתי את בעלי לסדרת פגישות עם ד"ר זאב.
 
תודה לא-ל, יש לנו חיי נישואין טובים. כשיש בבית שני 'נותנים', בכל מיני דרכים, זה עובד הרבה יותר טוב משני 'מקבלים'. אבל זה לא המודל שאלוקים ברא לחיי נישואין יהודים. תוך דקות ספורות הבנתי שכל 'חוסר התלות' שלי, שכל העקשנות שלי 'לדאוג לעצמי' ו'להפריד את עצמי' כיווצה מאוד את המתנה שאלוקים נתן לבעלי – את הצורך לתת לי.
 
הייתה לו עבודה לעשות כאן, ואני עצרתי אותו מלעשות אותה במשך שנים!
 
ופתאום, היצר הרע שלי נכנס לתמונה והתחיל עם המתקפות שלו: מה השטויות האלה של להיות פתאום 'מקבלת'?!? את לא יודעת שזו עוד דרך לומר שאת עומדת להיות 'לוקחת', איך זה אמור לעזור לחיי הנישואין שלך, הא? עוד תירוץ עלוב לאנוכיות…'
 
הייתי צריכה לחשוב על זה קצת, לדבר על זה עם בורא עולם, כי לרגע, ואולי יותר, זה נשמע כמו רצפט לויכוח סוער. אבל אז, אלוקים האיר לי: גיליתי שמאוד קשה לי לקבל חסדים וטובות מאנשים אחרים – מבעלי, חברות, הילדות שלי – כל אחד, לא משנה מי זה. זו אחת הסיבות שהקשו עלי לוותר על הקריירה שלי ולהפוך לאמא במשרה מלאה. אבל אני יודעת כמה מדהים זה מרגיש כשמישהו מאפשר לי לעשות איתו כמה חסדים, או לעזור לו. הבנתי שלפעמים לקבל חסד ממישהו אחר זו המתנה הכי יפה שאתה יכול לתת לו.
 
בעלי – וכל בעל – נברא על ידי אלוקים כדי להיות נותן בחיי הנישואין. אם לא אתן לו את המקום לעשות את העבודה הזו, בדרך זו או אחרת, אני מונעת ממנו לעשות את מה שהוא צריך לעשות כדי להרגיש שמח ובעל חשיבות.
 
אבל מצידו השני של המטבע, אלוקים ברא אותי כדי לקבל מבעלי. אם אמשיך להיות 'בלתי תלויה', אישה שיכולה להסתדר עם מעט מאוד לא רע, אז גם במקרה זה אני לא עושה את רצון השם, את התפקיד שלי בעולם הזה כאישה. משהו מאוד חשוב 'חסר' בחיי הנישואין שלי, ושוב, למרות שהם טובים.
 
והאמת היא, שאני מרגישה את ה'חוסר' הזה כבר כמה שנים.
 
בעולם המודרני והמתקדם של ימינו, הכל כל כך מבולגן. יש שם בחוץ הרבה נשים כמוני שחונכו לדכא את הנשיות שלהן, את ה'רכות', את היכולת 'לקבל', ומתנהגות כמו גברים עקרים שמרגישים כמו ילדים קטנים שלא יכולים לעשות שום דבר נכון.
 
הסיבה העיקרית למה חיי נישואין רבים מתפרקים היום, או כאלה שעוברים תהפוכות שלא הכרנו מהעבר, היא בגלל ששכחנו מה אנחנו צריכים לעשות בקשר בין הבעל לאישה: הבעל נברא כדי לתת, והאישה נבראה כדי לקבל.
 
זאת נוסחה שעובדת יפה מאוד בחיי נישואין, היא מצמיחה אותם הכי טוב, יוצרת את המשפחה המאוחדת והטובה והיציבה שכל אדם מייחל לעצמו – משפחה שמחה וטהורה. היא עוזרת לילדים לצמוח ברוחניות שלהם, בבריאות הנפשית והפיזית שלהם, היא יוצרת את התנאים האופטימאליים לסביבה שתוביל אותם להצלחה בחייהם ובחיי הנישואין שלהם.
 
תודה לא-ל שנתן לנו את הרב שלום ארוש, שמלמד אותנו איך אנחנו צריכים להשתמש בכל הדברים האלה כמו שצריך. בלי ההדרכה שלו, הייתי עדיין מנסה להוכיח כמה אני 'שווה' בחיי הנישואין שלי בלי להקשיב לבעלי, במקום להראות לו כמה אני מעריכה אותו ואת כל מה שהוא עושה בשבילי.
 
אז זה רשמי: מהיום והלאה אני מנסה להיות הצד המקבל. ואני יודעת שמדובר כאן בהשקעה הכי טובה שיכולתי לעשות בחיי הנישואין שלי.