הקב”ה אוהב אותנו

אדם נחלש בגלל הקשיים שנערמים
לפניו, אבל הוא לא מבין שמדובר
כאן באהבה הכי גדולה שישנה: אהבת
הבורא אליו, שרוצה לעזור לו להגיע
לפסגת ההר של חייו.
 
 
אחד הדברים שמבלבלים את האדם מאוד בעולם הזה הוא, חוסר ההצלחה שהוא מרגיש בתחומים שונים של חייו – ברוחניות ובגשמיות. נכון, כל אדם שואף להצליח, וכשזה לא קורה הוא מרגיש מרירות וכישלון, שלרוב מקבלים גם תוקף בגלל שרואה אחרים שמצליחים במה שהוא לא מצליח.
 
אז תרשמו לעצמכם: הכישרון וההצלחה המהירה לא בהכרח מובילים להצלחה האמיתית. אדרבה, יש בהם אבן נגף מסוכנת מאוד להצלחה הנצחית של האדם. ומצד שני, הקושי והעיכובים בדרך להצלחה לא בהכרח סימן ואות לכישלון, אלא נועדו לקרב את האדם להצלחה האמיתית, כפי שנבאר בהמשך.
 
ראשית, יש להגדיר מהי הצלחה אמיתית ומתי היא מתרחשת?
 
ובכן, ההצלחה היחידה בעולם הזה היא הדבקות בבורא עולם. הדבק בבורא הוא המצליח, וכן להיפך. על פי נתון זה אפשר כבר להבין מדוע ההצלחה המהירה היא מסוכנת. וזה ידוע, שכאשר הדברים הולכים בקלות, במהירות, בלי יגיעה ועבודה, בדרך כלל נכנסת לאדם גאווה בעקבות הרגשת הישות, המחשבה של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה'. אולם הצלחה מהסוג הזה מובילה את האדם לגרוע מכל – להתרחק מיוצרו, מקור ההצלחה שלו, שהרי בורא עולם אומר על הגאוותן 'אין אני והוא גרים במקום אחד!'. 'המצליחן' הדגול הזה, למעשה, צריך רחמי שמים מרובים לצאת מהמצב קשה אליו הכניס את עצמו, או לרדת מהעץ עליו טיפס.
 
לעומתו, האדם שלא הולך לו בקלות, שחסר לו הרבה וכל מה שהוא רוצה לעשות עמוס במניעות וקשיים. אז מה הוא עושה? מתייגע בתפילה, נופל וקם, מתחדש ומתגבר. והפלא ופלא, אלה הדברים שמובילים אותו להצלחה הנכונה, אז הוא גם דבק בבורא ועיניו תמיד נשואות אל השמים, הוא משעבד את ליבו בהכנעה ותשובה, וכשהוא מצליח הוא נקי מכל שמץ של גאווה מכיוון שהוא יודע מהיכן באה ההצלחה.
 
על זה נאמר (מגילה דף ו:): "אמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין! לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין! יגעתי ומצאתי – תאמין!"
 
בורא עולם, בחסדיו המרובים, נתן בליבי פירוש על הנאמר 'יגעתי ומצאתי – תאמין': אם אדם מקבל את המציאה וההצלחה על ידי יגיעה, זה מביא אותו לאמונה ודבקות בבורא, לכן זה 'יגעתי ומצאתי – אם באה לך המציאה על ידי יגיעה – תאמין, תזכה לאמונה. ומצד שני: 'לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין', אם ההצלחה באה לאדם בלי יגיעה קרוב לודאי שלא יבוא לידי אמונה.  
 
מושג ההצלחה שונה מאוד מזווית הראיה של האדם המאמין הרוצה לדבוק בתכלית, שלא כמו האדם הלא מאמין, ועל זה מסופר בגמרא (פסחים נ, ע"ב) על הפסוק בזכריה (שעוסק בענייני העולם הבא): "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון" (יד). שואלת הגמרא – מאי יקרות וקיפאון? אמר רבי אלעזר: זה אור שיקר בעולם הזה וקפוי לעולם הבא, רבי יוחנן אמר: אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא, ורבי יהושע בן לוי אמר: אלו בני אדם שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא, כי הא דרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד (נחלה והתעלף וחזר לחיים), כי הדר אמר ליה אבוה: מאי חזית? (מה ראית?) אמר ליה: עולם הפוך ראיתי! עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני עולם ברור ראית!
 
עולם הפוך ראיתי
 
רב יוסף ראה למעלה עולם הפוך – מי שהיה נראה מוצלח וחשוב בעולם הזה, למעלה הוא בכלל לא חשוב. וההיפך, מי שבעולם הזה היה נחשב לכישלון והיה מבוזה ומאוס, למעלה הוא חשוב מאוד. זה 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'! כי בעולם הזה מי שהולך לו בקלות – נחשב למוצלח וכמעט שסוגדים לו, השם ישמור, אבל למעלה הוא לא נחשב לכלום. למה? מכיוון שהלך לו בקלות, הוא לא חשב על הבורא, לא פנה ולא ביקש או התייגע להתקרב אליו, ממילא 'הצלחתו' אינה הצלחה כלל מכיוון שלא השיג את המטרה העיקרית: הדבקות בבורא, וכל מה שנחשב לו כאן כהצלחה, למעלה הוא לו גדול.
 
לעומת זאת, אנשים שבעולם הזה לא נוטים לייחס להם חשיבות, בגלל שלא הולך להם והם כאלה 'לא יוצלחים', בעולם הבא יש להם כבוד גדול, כי שם בעולם האמת רואים כמה יגיעות ותפילות היו להם, כמה הם דבקו במחשבתם בבורא וקיוו אל השם פעם אחר פעם וזכו להכנעה ודבקות, אשרי להם.
 
על זה אומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה קפ"ט) שעיקר נשיכת הנחש היא עצבות ועצלות, וזו לשונו: "צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מֵעַצְבוּת וְעַצְלוּת, כִּי עִקַּר נְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ הוּא עַצְבוּת וְעַצְלוּת בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה ס"ה): "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ", עָפָר הִיא בְּחִינַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת שֶׁהֵם בָּאִים מִיסוֹד הֶעָפָר, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים".
 
אפשר לפרש את דברי רבי נחמן בדרך הבאה: שצריך להיזהר מאוד מהעצבות ומהעצלות, שהיא הגורם העיקרי שמוביל את האדם לעצבות, כי כל הרגשות השליליים – מרה שחורה, דיכאון, תחושת כישלון ועוד, שיש לאדם באים רק מהעצלות שבו, מהעובדה שהוא לא מוכן להתייגע ולעבוד אלא מעדיף לקבל הכל בקלות ובמהירות, בלי טורח ועמל, בלי מניעות וקשיים, לי להשקיע כוחות נפש בחיפוש אחר האור – אור הבורא, בלי תפילה ותחנונים.
 
הקב"ה אוהב אותך!
 
החלישות שיש לאדם בגלל מחשבות שליליות, כמו 'השם לא רוצה בי', 'למה להוא הולך בקלות ולי קשה כל הזמן' וכן הלאה, כל אלה באים בגלל נשיכת הנחש שמכניסה באדם עצבות ועצלות. אם כולם היו מבינים שרק על ידי יגיעה ועמל מגיעים לתכלית, למטרה האמיתית – האמונה והדבקות בבורא, אם לכולם היה את השכל שאומר שהקב"ה אוהב אותנו, רוצה בנו, אולם במקביל הוא מבקש מאיתנו לעמול ולרצות, אז לא היינו עצובים כשמשהו לא הולך לנו. אדרבה, היינו מלאי שמחה רק מעצם הידיעה שהקשיים האלה באים מתוך אהבה עצומה של הבורא אלינו, שבעזרתם נעפיל לפסגה הנכונה והאמיתית, ועיקר היגיעה בה הוא בתפילה.
 
כאשר אדם יודע שהקושי והמניעות הם אמצעים הכרחיים להשגת הדברים שאנחנו רוצים, בעיקר ברוחניות, הוא לא נבהל משום דבר. הוא יודע היטב שבכל שאיפה שתהיה לו יתלוו קשיים רבים והוא יצטרך לטרוח ולעבוד קשה, בעיקר בתפילה כפי שהזכרתי, עד שיגשים את שאיפותיו. יתרון נוסף שיש לו – הוא לא משלה את עצמו שהדרך פתוחה והכל יהיה קל. ממש לא. הוא מכין את עצמו לעבודה שמחכה לו וכך הוא חי את חייו בשמחה ובמרץ.
 
אולם אדם שלא מבין את היסוד הנ"ל חי בבהלה תמידית – למה לא הולך לו. הוא מפחד מהקשיים שעומדים לפניו ונמנע מלהשקיע על מנת להגשים את שאיפותיו. וכמו שאומר רבי נחמן אל אדם כזה (שם, תורה קנ"ה): "אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ חִסָּרוֹן בָּאֱמוּנָה, אֲזַי אֵין לוֹ כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, וַאֲזַי הוּא נִרְקָב מַמָּשׁ, כְּמוֹ הַחִטָּה הַנַּ"ל, וְעַל כֵּן יֵשׁ לוֹ עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, וְהוּא נִרְקָב מַמָּשׁ".
 
הדוגמה הקלאסית מהתורה לנאמר לעיל היא מה שקרה לעם ישראל כאשר המרגלים חזרו והביאו את הבשורות המרות. הם ראו את הקשיים והמניעות שיש בדרך לשלמות הרוחנית, שהיא ארץ ישראל, נבהלו מאוד. ולא רק, אלא אף החלישו את לב כל העם. היחידים שעמדו מנגד הם יהושע בן נון וכלבן בן יפונה. אותם אנשים שלא ידעו את דרך האמונה נחלשו מהקושי שהוצג על ידי המרגלים, ונפלו לזרועות הייאוש והעצבות, כמו שכתוב (במדבר יד): "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה".
 
מי שמעיין היטב בפסוקים הנ"ל – שהם הויכוח בין תלמידי מרשה רבינו לבין אלה שאינם תלמידו, רואה בצורה מפורשת את ההבדל בין אדם שחי את חייו עם התחזקות של הצדיק, לבין זה שחי את השכל של העולם הזה. כאן כבר אפשר להבין את דברי הגמרא: 'יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין!' – אם אדם רואה שהוא יגע ועדיין לא מוצא שלא יאמין שכאן זה נגמר, אלא ימשיך לקוות עוד ויוסיף להתייגע, ויאמין באמונה שלמה שהוא ימשיך ויבקש יזכה למצוא את שאהבה נפשו. ויהי רצון שנזה לזה, אמן.