חייב להיות שמח

כל רגע ורגע משהו אחר מציק
לאדם. תמיד הוא יחפש סיבות למרה
שחורה, עצבות ודיכאון. אבל את
הטבע הזה צריך לשבור, ויש דרך
לעשות זאת.
 
 
תקציר של אחת משיחות 'חדשות הבוקר' של חול המועד פסח.
 
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו. וכל החולאת הבאין על האדם – כולם באים רק מקלקול השמחה"! (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כ"ד).
 
ידוע שעל ידי השמחה בחגים זוכים לתיקונים גדולים שאי אפשר לזכות בהם באופן אחר. השמחה של האדם בקבלת החג היא למעשה עיקר כבוד החג, כמו שאפשר להבין על ידי המשל הבא: אדם מתארח בבית מסוים בו מכינים לו את כל המטעמים שבעולם, נותנים לו חדר מרווח עם ריהוט נוח ונעים וכן הלאה. אלא – שקיבלו אותו בפנים רעות… מה ירגיש האורח? הוא יתבזה שכך קיבלו אותו. כל ההכנות שעשו לכבודו לא יועילו לשיפור הרגשתו. אך אם היו מקבלים את פניו בשמחה אמיתית, והוא היה מרגיש שבאמת שמחים בבואו, אז אפילו אם לא היה מכינים עבורו את כל הפאר וההדר, את המאכלים המהודרים וכדומה – הכל היה מתגמד. לא היה לזה שום חשיבות בעיניו.
 
לכן, כל העבודה על מידת השמחה היא יסוד חשוב מאוד בעבודת השם, ועל פי דברי רבינו באותה תורה, אנו לומדים שכל החיות של האדם באה מהניגון והשמחה. כי יש עשרה מיני דופק שאת כל אחד מהדפקים הללו מחיה ניגון מעשרה מיני נגינה וכו'. וכשיש קלקול בשמחה ובניגון של האדם – זרימת הדם נפגמת והוא נעשה חולה ח"ו. לכן, על יד השמחה והניגון הדם זורם כראוי בגוף, ובזה תלויה כל בריאותו של האדם.
 
מוסיף רבי נחמן ואומר: "והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד! כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא ייסורים…" – כל אדם מלא ייסורים תמיד, זה לאו דווקא ייסורים גדולים, כי מספיק שלא ילך לך במשהו אפילו קטן – זה כבר נקרא ייסורים. אם אדם ינהיג עצמו כפי טבעו הוא תמיד יהיה עצוב ועצבני, לכן צריך להתחזק מאוד מאוד בשמחה. ולזה, כמובן, צריך להרבות בתפילות. לבקש תמיד מבורא עולם שנזכה להחזיק באמונה ולא ליפול משום דבר שעובר עלינו.
 
והכלל הוא, שעל האדם לא לתת לעצמו להימשך אחר טבעו הרע, אלא להתחזק בכל מה שיכול בשמחה – על ידי בדיחות (מילי דשטותא כמו שרבינו נהג לומר), או על ידי הנקודות הטובות שבו, שזו דרך טובה מאוד להתחזק בה. אלא, שהיצר הרע יעשה הכל כדי למנוע מאיתנו למצוא את הנקודות הטובות הללו, ודרכו של היצר היא להתלבש במחשבות של ענווה כמו: 'מי אני ומה חיי…' וכך שוקע האדם בדכדוך. אבל אל תטעו. ענווה אמיתית היא דווקא למצוא את הנקודות הטובות. נכון, כל אדם יודע שחסרים לו הרבה דברים ברוחניות, ומן הסתם העבודה על נקודות היא עבודה אמיתית ולא שאדם ישקר לעצמו ויחשוב שהכל אצלו בסדר. אלא, למרות כל החסרונות על האדם להיות שמח בחלקו! במעט הטוב בו הוא זוכה. וכאשר הוא נשאר שמח – זו ענווה!
 
ואדם שמח בחלקו הוא אדם השמח גם בחלקים החסרים ובכל מה שלא הולך לו! כי גם אלה נקראים 'חלקו'. אם היו מבקשים מאדם שישמח רק בטוב שלו, רק במה שהולך לו, אז מה החכמה? אלא שמבקשים מהאדם לשמוח גם כשלא הולך לו, וממילא על ידי השמחה הוא ילמד קצת, יתפלל קצת, יאמר מזמור או שניים מהתהלים וכו', עד שבסופו של דבר יגיע למה שצריך, כי על ידי עצבות הוא לא יעשה כלום.
 
לכן רבי נחמן מברסלב אומר לשון שלא משתמעת לשני פנים: שצריך להתגבר מאוד, בכל הכוחות, להיות אך שמח תמיד!
 
אנו מוצאים בדברים אלה מספר הדגשים מאוד חשובים: 1. להתגבר. 2. מאוד. 3. בכל הכוחות. 4. להיות אך שמח. 5. תמיד!
 
זה הציווי של רבינו, ועל האדם להיות תמים ולקבלו. אם היצר הרע בא אליו בטענות ואצטלות של ענווה ו'אל תהיה שמח כי תראה איך אתה נראה… תראה איזה מפסידן שלא הולך לו כלום אתה…' אל תקשיב לו. דחה את כל הטענות בטענה אחת – כך ציווה רבינו. זהו זה.
 
כאשר אדם מתגבר על טבעו להימשך לעצבות ומרה שחורה מחמת פגעי ומקרי הזמן, הוא למעשה שובר את הטבע שלו, ואז השם עושה לו ניסים מעל הטבע – מידה כנגד מידה. האדם שבר את הטבע, לכן השם מנהיג אותו מעל הטבע. טבע האדם להיות עצוב ולהתרגז כשלא הולך לו, אבל האדם קיים את ציוויו של רבינו – הוא מתגבר, מודה על הייסורים, מקבל אותם באהבה – כך הוא שובר את הטבע שלו. והשם, מנהיג אותו מעל הטבע.
 
אחת הבעיות של רוב בני העולם היא, שהם מפרשים את כל מה שלא הולך להם למרה שחורה ולכך שהשם לא איתם ולא אוהב אותם חלילה. כל סוגי המרה השחורה המוכרים והידועים. ולאדם, כידוע, כל רגע ורגע משהו אחר מציק לו. תמיד הוא יחפש סיבות למרה שחורה. את הטבע הזה צריך לשבור, להודות על הייסורים הקטנים ולהאמין שזה רק בגלל שהשם אוהב אותו, לכן הוא עוזר לו לכפר לו על עוונותיו ומעורר אותו להתקרב אליו.
 
נכון, זה קשה. אבל רבי נחמן מברסלב אומר לנו שעלינו להכריח את עצמנו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד. לא לחכות שזה יבוא לבד, אלא צריך להכריח את עצמנו ממש. לא לשמוע ליצר הרע, אלא לרבינו הקדוש שציווה להיות בשמחה בצורה מפורשת.
 
בסוף אותה תורה (שהזכרנו בתחילת המאמר), כותב רבי נחמן את הדברים הבאים: "אף שלב נשבר הוא טוב מאוד, אבל זה רק שעה אחת ביום, וכל שאר היום יהיה רק בשמחה, כי מלב נשבר בקל יכולים לבוא למרה שחורה, יותר ממה שיכולים לבוא משמחה לאיזה הוללות ח"ו, לכן כל היום יהיה בשמחה, רק שעה אחת ישבר את ליבו". לכן התורה הבאה אחרי תורה זו (בספרו של רבינו) מדברת על ההתבודדות ומתחילה במילים: "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל". כי זה תלוי בזה.
 
גם בזמן של 'לב נשבר' יש להיזהר מאוד מרדיפה עצמית ועצבות, מכיוון שלב נשבר אינו עצבות. עצבות היא כאשר אדם לא מרוצה מעצמו ואין לו שום מחשבה על השם, לא אכפת לו בכלל מהשם אלא רק מעצמו. אך לב נשבר הוא כאשר אדם יודע היטב שהוא 'לא משהו' וזה בכלל לא מפריע לו. ליבו נשבר על כך שהוא לא משתדל מספיק בשביל בורא העולם הטוב כל כך שמטיב עמו כל הזמן. 'אני לא מוצלח' – לאדם עם לב נשבר זו לא כותרת. זה אפילו מצב שלא חדש לו. אלא, כאבו היחיד הוא כלפי הבורא שאוהב אותו ומרחם עליו, למרות שהוא כזה לא מוצלח, והוא לא משתדל לעשות יותר בשבילו.
 
אני כלום – זה ברור. לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. כי היכן שיסתכל האדם על עצמו הוא יגלה שהוא מלא פצעים וחבורות. לא צריך לחיות ב'כאילו'. לכן לא מתעסקים בנקודה זו שהיא לא ענווה כלל. ענווה פירושה – שלמרות הכל אני שמח בחלקי. אני לא מחכה להיות כליל השלמות כדי להיות בשמחה. זו נקראת שמחה שהיא ענווה. זה גם הטעם לתענית ב', ה', ב' שמתענים אחרי החג, כפי שמובא בפוסקים, שהטעם לתענית זו הוא שמא מחמת שמחת יום טוב בא לידי עבירה. והדבר קשה. איך על ידי שמחה אדם יבוא לידי עבירה? הרי על ידי שמחה השם שומר את האדם מעבירה?! אך התירוץ הוא, שכוונת הפוסקים היא שמא פגם האדם בשמחת יום טוב לכן בא לידי עבירה, ועל זה מתענים.
 
השם יתברך יזכה את כולנו להיות בשמחה תמיד ולהמשיך את כל הרפואות לנו ולכל עם ישראל, ונזכה במהרה לגאולה השלמה ברחמים, אמן.