חלום ילדות
חדוות היצירה של דני לא ידעה גבול, וכך חלפה לה תקופת השיקום הארוכה, כשהוא מנצל את הזמן האין סופי לשפר את הישגיו במלאכת העיצוב, בלא שיהיה מודע...
הפרופסור במחלקה הכירורגית בבית החולים בירושלים רכן על רגלו הפגועה של דני, הציץ בה כה והכה במבט חמור סבר, אחר הזדקף וחרץ את גורלה: "צר לי מאוד, אבל צריך לקטוע – עד הברך". הוא ליטף את ראש הילד, ואחר דיבר עם הרופאים והאחיות שנילוו ל"סיבוב" הבוקר במילים לועזיות ובלתי מובנות, ובכך הטיל בלי משים אימה על הפצוע רך השנים, ומיד עבר אל הפציינט הבא.
עת מלחמה היא זו – מלחמת השחרור של הישוב היהודי בארץ ישראל, הנלחם על קיומו, נגד מדינות ערב שקמו מסביב להשמידו. בית החולים קלט לעייפה את פצועי הקרבות ואת האזרחים שנפגעו בהפגזות על ירושלים, והעומס על הצוות הרפואי הנפלא היה ללא נשוא ולא הותיר להם זמן ל"שיחות נפש" עם כל פציינט ופציינט.
דני עצמו – פונה ימים אחדים קודם לכן, על גבי אלונקה יחד עם פצועים נוספים בהפגזה על שכונת ממילא. משאך החלו הפגזים לנחות בשכונה רץ לתפוס מחסה. רגע לפני שנכנס למסתור, שמע את הנפילה בסמוך אליו, וחש לפתע כאב חד בקרסול, משל היה מאן דהוא חובט בו בחודו של מעדר בכל העוצמה. הוא חבש את הרגל בחולצתו בניסיון לעצור את הדימום החזק והצטרף לצעקות "חובש" ששמע מכל עבר. אבל, העזרה המיוחלת בוששה לבוא עקב ההפגזה העיקשת, והוא איבד דם רב. רק בהפוגה הקצרה במטחי הפגזים הצליחו כוחות ההצלה להגיע אליו ולשאר הפצועים. רופא מלווה בחובש טיפל בו, והוציא את הרסיס שחדר לרגל, ללא חומרי הרדמה. "את זריקות ההרדמה שלחו לחיילים בחזית, ולנו בעורף לא נשאר כלום" – התנצל, ועבר לטפל בפצוע אחר, כשהוא מותיר את דני רועד מכאב בכל גופו מהטראומה הנוראה שעבר. בדיעבד, התברר שהטיפול בתנאי שדה גרם לזיהום בפצע, מה שהוביל להחלטת הפרופסור היום, על קטיעה מחשש להתפשטות הזיהום לשאר חלקי הגוף.
באותו היום של גזרת הקטיעה, הביאו למיטה הסמוכה אל דני, חייל פגוע-ראש במצב קשה ומחוסר הכרה. המראה של הפצוע, שתחבושת ענקית עטפה את ראשו הנפוח, ופניו שנדמו כשחורות מחמת שטף הדם הפנימי, הטיל עליו אימה נוראה. בלילה הוזעק הרופא התורן למיטתו של החייל, וציוה על האחות לסגור את הוילון מסביב לפצוע. דני טרוף השינה הציץ על הצלליות המשתקפות מבעד לפרגוד בעין אחת מפוחדת. אחר כך הוציאו את החייל כשסדין מכסה את פניו, וסניטר גדל-ממדים דחף את המיטה אל המסדרון לאורו החיוורני של הלילה, ומראהו כמלאך המוות המוביל את קורבנו אל החידלון.
המפגש החזיתי עם המוות עורר בנפשו הרכה חרדה חדשה. אם משהו ישתבש במהלך הניתוח של הקטיעה האם גם הוא ילך בעקבות החייל פגוע-הראש? האם גם את פניו יכסו בסדין? ולא היה איש לצידו באותם רגעים שירגיע ויתיר את פקעת החששות… כשפקח את עיניו לאחר לילה של ביעותים היתה כבר שעת בוקר מאוחרת, והוא גילה את שוקי, חברו מהשכונה, ניצב לידו ועוקב בעיני התום בטיפות היורדות לאיטן לשקית האינפוזיה המחוברת לידו.
"שוקי, איך הגעת לכאן?" שמח לגלות פנים מוכרות.
"או! סוף סוף אתה מגלה סימני חיים. כבר חצי שעה שאני מחכה כאן. חשבתי שאתה כבר מת".
"אני לא, אבל הרגל שלי כנראה שכן", אמר דני בעגמימות.
"בגלל זה אני כאן. הגיעו שמועות לחבר'ה בשכונה שרוצים לקטוע לך את הרגל, אז באתי לפני…" שוקי התבונן בתחבושת הגדולה שכיסתה במעטה מסתורין את רגלו של דני. "חבל, כבר לא תוכל לשחק כדורגל בנבחרת של השכונה עם רגל אחת", 'הספיד' אותו בחוסר טקט ומשך בכתפיו.
דני שתק. בפעם הראשונה מאז הפציעה חדרה בו ההכרה על המציאות העגומה שמחכה לו מעבר הפינה של בית החולים. המילים של שוקי חשפו אותו להשלכות המעשיות שיווצרו בעקבות הקטיעה, והדבר דכדך את רוחו.
"מה יעשו ברגל הקטועה?" התעניין שוקי, וקבע בכך גבולות חדשים לחוסר הטקט. סבלנותו של דני פקעה: "נותנים אותה לקניבלים" – התיז במרירות ונתן בכך אות לסיום הביקור. שוקי נע בחוסר נוחות, מלמל משהו והלך לדרכו, כשדני מלווה אותו בברכת ברוך שפטרנו.
עכשיו נעץ את עיניו בחלון הסמוך למיטתו. למטה ברחוב גילה את שוקי יוצא מפתח בית החולים, ניגש לקיוסק שממול וקונה לו 'אסקימו לימון'. ליבו נחמץ בקרבו למראה הילד, המלקק בלהיטות את הארטיק הצהבהב. האם הוא יודע איזה בר מזל הוא שיש לו שתי רגליים בריאות, והוא יכול לטייל כך להנאתו ברחוב ולזלול ארטיקים? באותו רגע הרגיש דני שהוא מוכן לתת הכל בשביל להיות בר-יכולת לבצע פעולה פשוטה שכזו.
שוקי נעלם מעבר לרחוב, ודני חזר למציאות הקודרת של בית החולים – כאבים, גניחות הפצועים, ריח המוות ועתיד חסר תקווה. במלוא העוצמה תקפה אותו תחושת בדידות ואומללות נוראה ומייסרת ללא יד אוהבת ומלטפת של אבא ואמא בשעות הקשות הללו. היתמות בגיל צעיר, העוני המנוול שבו גדל, הפציעה והחיטוט המכאיב של הרופא שהוציא את הרסיס ללא הרדמה, ועכשיו הקטיעה והנכות הצפויים לו הצטרפו למסכת ייסורים קשה מידי עבורו. הוא הליט את פניו וכתפיו רעדו בפרץ נורא של בכי, תוך שהוא בא במשפט עם בוראו במילותיו של דוד המלך בספר תהלים: "אלי, אלי, למה עזבתני"…
יד רכה הונחה על כתפו. משום מה המגע האבהי הזה שידר אליו גלי חום שכל כך היה זקוק להם בעת הזו. "מדוע אתה בוכה?" – הקול הרך והנעים גרם לו להסב פניו מן הקיר. לידו עמד רופא צעיר מלווה באחות. היה משהו בפניו שהקרין חמימות, ודני הצליח להשתלט על הבכי הסוחף.
"דני עומד לעבור כריתה מתחת לברך. יש לו זיהום", התנדבה האחות לבאר את המצב.
"בכן כמה אתה דני?"
"בן 12"
רעד עבר על פניו של הרופא, עדיין צעיר היה והרגישות שלו לטרגדיות שהתחוללו בין כתלי בית החולים לא נשחקה. "היכן ההורים, המשפחה שלך?" שאל הרופא.
"אין לי אבא – אני יתום, ואמא שלי עסוקה עם האחים הקטנים שלי, ולא יכולה לבוא לכאן", התנצל דני, נבוך משהו, על לא עוול בכפו.
"אני רוצה לראות את הרגל!" תבע הרופא בנחרצות.
"אבל דוקטור איתן, רק הבוקר ראה אותו פרופסור…וקבע את הדיאגנוזה" – ניסתה האחות להניאו.
"תעזרי לי להסיר את התחבושת", התעלם דוקטור איתן מהמחאה, והתחיל לפתוח את התחבושת בעצמו. הרופא הציץ במראה הנורא של הרגל ופניו נתכרכמו, אבל מבט אחד היה בפני התום העצובים של דני, חיזק אותו, והוא אזר עוז ופנה אליו תוך שהוא אוחז בידו: "תשמע דני, לא אסתיר ממך שהרגל שלך במצב קשה, אבל לא חסר תקווה לחלוטין. עם הרבה אמונה, נחישות וכוח רצון תוכל לצאת מבית החולים על קביים, אבל עם שתי רגליים!"
אור הססני נדלק בעיניו של הילד, ודוקטור איתן המשיך: "אני לא מבטיח כלום, חוץ מכך שאעשה כל שביכולתי להציל את הרגל, אבל חלק מההצלחה מותנה בשיתוף הפעולה שלך. אתה תחוש כאבים לא קלים, אבל תחסוך מעצמך את סבל הנכות לכל החיים, אם תהיה מוכן להרים את הכפפה".
דני הספקן לא הגיב, אבל עיניו האדומות מבכי הביעו הסכמה. דוקטור איתן נתן הנחיות לאחות, טפח על כתפו של דני והלך לו. האחות החליפה את התחבושת, כשסיימה הציצה בדני וניסתה לנחם אותו: "אתה יודע, כשחוטבים עצים ניתזים שבבים – המזל שלך שיש מישהו "איכפתניק" שטורח להרים אותם מהרצפה", אמרה והלכה לה. באותם רגעים הרגיש דני במלוא העוצמה את העליבות והאומללות של שבב שלאיש בעולם לא איכפת ממנו, כמעט. אילו רק היה ניתן לו לרגע להציץ בדפים הבאים של מסכת חייו היה מגלה איך יהפוך השבב ויהיה לשכיית-חמדה…
מאותו היום חדרה קרן אור בחשכת חייו של דני בדמותו של דוקטור איתן, שלמרות המטלות העצומות שהציבה משרתו בעידן לוחמה, טיפל ברגלו במסירות מופלאה, והחזיר בחסדי שמיים את החיות לאיבר הגוסס הזה. ובתוך התהליך הארוך והמייגע של השיקום גילה דני שיש בו כוחות שלא היה מודע אליהם עד עתה.
הכל התחיל מגוש של מרק-זגגים, שהשאיר איש האחזקה של בית החולים על אדן חלונו של דני לאחר שהחליף שמשה שבורה. דני המשועמם לקח את החומר דמוי הפלסטלינה שמורחים מסביב למסגרת החלון בידו, והחל לעצב ממנו דמות ראש אדם. אחות שתפסה אותו מגרד את המרק מהחלון, כדי להשלים את החומר החסר להשלמת הכתפיים, התפעלה מכישרון העיצוב, והבטיחה שתביא לו חימר לפיסול, ובלבד שלא יקלף את המרק מהחלון. וכך החלה דינאמיקה של אירועים מתגלגלים שהובילה את דני למחוזות שלא שיערם.
אדן חלונו התמלא בדמויות מיניאטוריות מעוצבות להפליא ביד אומן, וסחטו קריאות התפעלות של צוות האחיות אשר התגייסו לספק את התיאבון הבלתי נלאה שלו לחומר פיסול. התופעה הזו של הילד-האומן צדה את עיניו של אחד המבקרים בבית החולים, שהיה חובב אמנות מושבע.
היה בכך קריאת תיגר על הימים הללו, שבהם התותחים רועמים והמוזות שותקות, והוא פרש את חסותו על דני, סיפק לו חומרי פיסול נוספים, וצייד אותו בכלים מתאימים. לימים מימן מכספו את החוג הראשון באומנות, שבו למד דני, ופתח לו בכך חלון הזדמנויות עצום.
* * *
חדוות היצירה של דני לא ידעה גבול, וכך חלפה לה תקופת השיקום הארוכה, כשהוא מנצל את הזמן האין סופי לשפר את הישגיו במלאכת העיצוב, בלא שיהיה מודע לכך ש"ריפוי בעיסוק" הזה נוטל חלק דומיננטי בתהליך החלמתו המופלא. בלילות, כהכאבים טורפים את שנתו התמכר לחלום הילדות הישן שלו – להיות עשיר, והיה מוצא בכך הקלה ומזור לנפשו.
מאז ילדותו היה נוהג דני להפליג במסע דמיוני מהסמטאות המוזנחות של שכונת ממילא, שבא נולד וגדל, אל מחוזות העושר והאושר של שכונות היוקרה. פעם אחת בקטנותו התלווה לאימו לעבודתה ככובסת באחד הבתים בשכונת טלביה, ונחשף לראשונה ל"עולם שכולו טוב". המראה של המקרר החשמלי העמוס לעייפה בכל טוב הארץ, הכה אותו בתדהמה. ובעיני רוחו עלה זכר ארגז הקרח חסר התואר, ששימש אותם כמקרר באותם ימים, והיה משיב ריקם את הפיות הרעבים של בני משפחתו. נפש האמן שלו התפעמה למול הריהוט המעוצב להפליא, משולב בשטיחים יקרי ערך ומרחבי הדשא והצמחיה בחצר הבית. "אין ספק שבעלי הבית הזה הינם האנשים המאושרים בתבל", קבע אז לעצמו.
מנגד בקוטביות מדהימה ראה את אימו יושבת על ריצפת המחסן ומשפשפת בכל כוחה הדל בתוך גיגית את הכבסים, ששלפה במלקחי עץ מן הדוד הענק הרותח על הפרימוס. ליבו נחמץ בקרבו למראה פניה המעוותות במאמץ רב על מנת לרצות את בעלת הבית שלה.
כשחזרו הביתה לעליבות הנוראה של ה"מערה" המפויחת שבה התגוררו באיזור המוסכים של ממילא, ואשר לא דרכה בה כף רגלם של חבריו מהכיתה מחמת הבושה, מצא את אחיו "משתעשעים" בינות גרוטאות המכוניות המחלידות. או אז נולד החלום של ילדותו – לפרוץ את מעגל העוני, להיות עשיר, ולתת לאימו חיים טובים שלעולם לא תצטרך לכבס את בגדיהם של אנשים זרים. בהשקפה פרגמטית, היה נראה כי מנקודת המוצא שבה ניצב דני – סיכוייו להגשים את חלומו שואפים לאפס. ברם, החלום, היה עבורו בבחינת להיות או לחדול.
בשלהי הסתיו יצא דני מבית החולים, מדדה על קביים, שיכור מחווית השחרור מהמחלקה הכירורגית. העצים התמירים ברחוב שטראוס הטילו שלכות על המדרכות, והוא התכופף ואסף אחדים מהם. בתוך העלים היבשים הצהבהבים גילה עלה ירוק בודד, שנשר טרם זמנו. הצמיד אותו לאפו ונשם את ריח העלווה, וחשב לעצמו שהנה גם הוא כמעט היה נובל ונושר טרם זמנו…וכך כשהוא מלווה במחשבות הללו קירטע לכיוון שכונת ממילא, הביתה.
כוחות העלומים קיצרו את מסלול השיקום של דני, ומהר מאוד הוא השליך את הקביים, ורק צליעה קלה הותירה עדות לפציעה ברגלו. דני לא נשאר זמן רב בבית. בכורח המצוקה הכלכלית המעיקה החליטה אימו להכניס אותו למוסד חינוכי, שבו יוכל לקבל תנאים נאותים יותר להתפתחותו. היה זה צעד נבון שאיפשר לו לשפר את השליטה והמיומנות שלו בתחומי אמנות הפיסול והעיצוב במסגרת חוגים למחוננים, שהראשון בהם מומן על ידי אותו חובב אמנות שפגש בו בבית החולים. ואכן הפריחה האמנותית לא אחרה לבוא, כשהוא משתלם ביצירות יודאיקה.
בן 17 היה כאשר הצליח לראשונה למכור את העבודה הראשונה שלו בסכום שהיה עבורו מעבר למצופה. הוא רץ הביתה בשמחה, הניח בגאווה את פרי עמלו על השולחן במטבח, והביט בשקיקה בפניה של אימו בציפייה לתגובתה.
"אמא הביטי, הרווחתי המון המון כסף, הכל זה בשבילך!"
אמא של דני הרימה את מבטה, והציצה בסכום הכסף הנכבד המונח על השולחן בעיניים קרות וזרות, וחזרה לתפור את הטלאי במכנסיים של בן הזקונים שלה.
"אמא, עם הכסף הזה תוכלי לרכוש בגדים חדשים לך ולילדים, ולא תצטרכי יותר להטליא בגדים!" ניסה דני המאוכזב להוציא אותה מאדישותה.
"אני יודעת דני, אבל קח את הכסף לעצמך. אני לא צריכה כלום!!!" ושבה למלאכתה.
דני אסף את השטרות המום, ונכלם מהיחס הפושר של אימו כלפי המחווה שלו. האם נבצר ממנו להגשים את חלום ילדותו ולגרום אושר לאימו באמצעות הכסף?
השנים עברו חלפו, דני השתלם בעיצוב חפצי אמנות ויודאיקה, תוך שהוא שולט במיומנות במגוון טכניקות כמו צורפות, ניפוח זכוכית וגילוף עץ. בגיל 24 כאשר היתה הקריירה שלו כאמן צעיר ומבטיח בתהליך צמיחה איטי אך מתמיד, נפגש עם חבר ילדות, והפגישה הזו חוללה מיפנה דרמטי בחייו.
* * *
את מושיקו – חבר נעוריו, לא ראה הרבה שנים מאז עזב את השכונה, והוא שמח לחליף איתו חוויות. היה זה מפתיע לראות כיצד השובב שבילדי שכונת ממילא, פגע-רע שידו בכל, נהפך בבגרותו לאיש מיושב בדעתו. מושיקו סיפר בגאווה שהוא עובד כנהג בוס אצל מליונר אמריקני בסביון. כשנודע לו שדני עוסק ביצירות יודאיקה קפץ על המציאה, והציע לו להיפגש עם הבוס, אשר היה אספן וחובב מושבע של יודאיקה.
העניינים התגלגלו מהר מאוד, ודני נסחף להרפתקה הזו בלי לשער לאיזה מחוזות הוא יגיע. וכך הוא מוצא את עצמו ביום שטוף שמש אביבית, מצלצל בעוז על הדלת הכבדה של וילת דיויסון בישוב היוקרתי – סביון, בידו מזוודה עמוסה בדוגמאות מיצירותיו, וליבו פועם בתקווה.
השער הכבד נע על צירו, ודני שמח לגלות את פרצופו המוכר של מושיקו, המזמין אותו לביקור בפלנטה אחרת. הוד רממותו, מיסטר דיויסון עדיין לא חזר לביתו מעיסוקיו, ובינתיים לקח אותו ידיד נעוריו לסיור בממלכת העושר, כשעיניו של דני מתקשות לעכל את המראות. חלום הילדות שלו להיות עשיר, מחוויר לנוכח המציאות העולה על כל דמיון. האם אפשר להיות כל כך עשיר?
האחוזה השתרעה על שטח עצום, מוקפת בגדר אבן גבוהה וטובלת בירק וצמחיה מטופחים להפליא. סמוך לבית בתוך המדשאות, ניצב אחד מפלאי תבל (באותם ימים) – בריכת שחיה פרטית. בתוך הוילה ששטחה 1200 מ"ר וקירותיה מעוטרים ביצירות אמנות יקרות ערך, עמלו שמונה עובדי משק על צחצוח ומירוק כל פינות הבית. במטבח ניצבו שלוש מבשלות מיומנות שהכינו ארוחות גורמה לאורחים החשובים, שפקדו את המקום. בחניה הפרטית עמדו שלושה כלי רכב מפוארים, כששני נהגים במשמרות נכונים להסיע את הבוס או אורחיו לכל מקום שיחפוץ.
כשהביע דני את התפעלותו מן העשירות הגיב מושיקו בביטול. "זה עוד כלום. יש לדיויסון שלוש וילות כאלו ברחבי העולם הגדול!"
רק כשניפגש דני עם מיסטר דיויסון במדשאה על שפת הבריכה נודע שכל השפע הגדול הזה הוא בעבור אדם אחד בודד…דיויסון התגלה כגבר אלמן, במיטב שנותיו, נמרץ ומקרין סמכות ככל אשר מאפשר לו עושרו. הוא בחן את הדוגמאות שהניח דני על השולחן בעין מקצועית, והתמקד בשופר מפותל, עשוי זכוכית, שדני ראה בה את גולת הכותרת של עבודתו.
"למה זה מיועד?" התעניין דיויסון.
"זוהי כוס קידוש" השיב לו דני, דרוך לכל תגובה של האיש.
דיויסון סימן באצבעו למושיקו, והלז רכן בהכנעה כדי לקבל את פקודת הבוס. "תביא יין אדום" פקד עליו. כשיצק את היין בשופר הזכוכית, התבונן בו, וחיוך רחב האיר את פניו. "אני אקח את זה. מ…מ…מ…בעצם אני אקח את הכל", קבע בלי שיברר את המחיר, כדרכם של עשירים, שהמחיר הוא דבר שולי עבורם.
דני התפתל בכסאו במבוכה. "אני מתנצל מר דיויסון, אבל שכחתי לציין לך שעבודה זו אינה למכירה – רק לתצוגה בלבד. את הכוס הזו יעדתי לאימי ליום הולדתה".
"לא חשוב, לאמא שלך תכין אחר. את זה אני קונה, אחרת לא אקנה כלום!" פסק האיש הכל יכול.
"אני מצטער, אין לי אפשרות להכין אחר. יום הולדתה חל בעוד שבוע", מלמל דני, והחל לאסוף את החפצים למזוודה.
"אציע לך הצעה שלא תוכל לסרב לה" ניסה לאיים עליו הבוס, שהורגל לכך שהכסף יענה על הכל.
"אני שוב מתנצל מר דיויסון. אמי יקרה לי מכל סכום שתציע לי. האהבה שלי אליה איננה עומדת למכירה!" אמר בפסקנות. הוא פסע בכיוון היציאה, כשמושיקו דולק אחריו ופניו אדומות מכעס: "אתה לא נורמלי דני. מה הקשקוש הזה על אמא שלך. האיש הזה מסוגל לשלם לך כל סכום אם הוא רוצה. זו ההזדמנות שלך להיכנס לחברה הגבוהה. אם דיויסון ירכוש ממך, יבואו בעקבותיו עמיתיו העשירים. אתה מפסיד קריירה בשביל שטויות של רגש", נזף בו בעוז.
"אני מאוד שמח מכך שאכפת לך ממני", אמר דני בכנות, "אבל יש אצלי עקרונות שאני לא אזוז מהם".
"בגלל העקרונות המטופשים שלך אני צריך להפסיד כסף?" תבע אותו מושיקו.
"אתה?!" נדהם דני, "מה אתה מפסיד?"
"אל תהיה נאיבי דני. תשכח ממה שלמדת בממילא. בעולם הגדול לא עושים שום דבר בחינם. אני הבאתי אותך לדיויסון מתוך הנחה שתתגמל אותי ב – 10% ממה שתמכור לו. ככה זה מקובל פה וככה אני דורש. מה חשבת שלקחתי אותך בגלל ששיחקנו פעם כדורגל ביחד?"
דני הציץ בו בחמלה, והלך לדרכו תוך שהוא מתעלם מן המחאה הקשה. כשעמד בתחנת האוטובוס עם המזוודה בידו טרפו אותו המחשבות על דיויסון המליונר ועל מושיקו ורגשות בלבול ואכזבה הציפו את ליבו – האם באמת הפסיד את הזדמנות חייו בשביל גחמה רגשית?
* * *
מכונית הדורה עצרה בסמוך אליו בחריקת בלמים ומתוכה הציץ ראשו של מושיקו. "מיסטר דיויסון קורא לך בחזרה, מהר עלה לרכב", אמר בצהלה.
דיויסון היה הפעם נינוח ולבבי יותר. הוא לחץ בחמימות את ידו של דני, הציע לו לשבת והזמין לו שתיה. כשהיו לבד התנצל בפניו. "למדתי ממך שיעור, בחור צעיר. אתה בהחלט צודק. ישנם דברים שאינם נקנים בכסף, כמו אהבה, ומי כמוני יודע זאת, שהרי אותה כת חנפנים ומלחכי פינכה שסובבים אותי, אוהבים דבר אחד בלבד אצלי – את הכסף, ואני העשיר, בודד בין כל הצבועים הללו, דורשי שלומי כביכול. אני מקנא באמא שלך, שיש לה בן אוהב ומסור שכמוך".
דיויסון עצר את המונולוג, כשברקע הופיע מושיקו עם השתיה. הוא סימן לו שיעזוב אותם לבד והמשיך להתוודות. "שים לב, הנה הברנש הזה מושיקו אשר מכרכר סביבי בתצוגת תכלית של נאמנות, ידרוש ממך אחוזים בתום העסקה שנעשה. הוא משוכנע שהוא עובד עלי, אבל עיני צופיה על הכל. עכשיו נעזוב את זה ונחזור לענייננו. אני ארכוש ממך את כל היצירות למעט השופר – במחיר שאתה תנקוב, ואני רוצה שתמשיך לבקר אותי ולהראות לי את עבודותיך. הכישרון שלך הוא בלתי יאומן, ואשמח להיות לך לפטרון אמנותי", הציע בנדיבות.
כשהעסקה הושלמה, נפרד מדני בידידות רבה, ודחף לו סכום כסף נוסף. "את זה תיתן למושיקו. מה לעשות, בן אדם הוא רק בשר ודם והפיתוי גדול", אמר בסלחנות מה, וגילה את הפן האנושי שבו.
שבוע לאחר מכן, ביום הולדתה של אימו ביקר אותה, וסיפר לה את כל המוצאות אותו ביום רב תהפוכות זה, ואת הצלחתו המטאורית לכבוש את לב המליונר. האם התרגשה עד דמעות למשמע הדברים, ונשקה על מצחו כשנתן לה את שופר הזכוכית.
"עלי להתוודות בפניך, בני", אמרה כשהיא חוזרת אחורה שנים רבות. "אם זכור לך, כשהיית בן 17 הבאת לי את הפדיון ממכירת העבודה הראשונה שלך ואני, הגבתי באדישות וסרבתי לגעת בכסף הזה. אני רוצה לגלות לך שבאותה שעה הייתי זקוקה נואשות לכסף, אך חששתי שתשתעבד לעגל הזהב, ותהיה ח"ו רודף בצע, ולכן נהגתי כך. אני שמחה לגלות היום, שחששותיי התבדו, ולא נסחפת כלל אחרי האשליה הזו".
* * *
שוקי צדק – המפגש עם המליונר דיויסון פתח בפני דני אופקים חדשים, והוא הפך לאמן מבוקש שיצירותיו נמכרו בסכומים נכבדים. וכן התאפשר לו בסופו של דבר, לאחר שנים של יצירה, לרכוש בפאתי שכונת רחביה דירת סטודיו ציורית כיאות לאמן שכמותו, וחלום ילדותו קרם עור וגידים, והיה לממשות בלתי מוכחשת…
זמן מה לאחר מכן, כשעמד מתחת לחופה יחד עם ארוסתו, והרב ביקש כוס של קידוש, שלף דני לתדהמת הנוכחים את שופר הזכוכית, ותחב אותו בידו של הרב המקדש. הרב הציץ בכוס-השופר המוזרה ובחן אותה היטב, מלמל "הפלא ופלא – שכיית חמדה", מילא אותה יין, והחל לנהל את טקס הנישואין בקול מסולסל וערב.
דני הנרגש הבחין בעיניה של אימו בורקות בדמעות של שמחה, ממתיקות את סוד האושר.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור