על קו הגבול

מעמדת הבית האחרון בשכונה, הבית שעל הגבול, ראו בני המשפחה את חיילי צה"ל מגיעים לעמדה הצבאית העוברת בשטחם. "היינו זורקים להם סוכריות", נזכרת שרה...

3 דק' קריאה

מנוחה טוקר

פורסם בתאריך 25.12.07

מעמדת הבית האחרון בשכונה, הבית
שעל הגבול, ראו בני המשפחה את חיילי
צה"ל מגיעים לעמדה הצבאית העוברת
בשטחם. "היינו זורקים להם סוכריות",
נזכרת שרה.
 
 
"עצור! גבול לפניך!"
 
שלט כזה בזמן מלחמת ששת הימים היה חלק ממציאות החיים של תושבי השכונות בירושלים, שישבו בקו האש מול חייליו של המלך חוסיין, אנשי הלגיון. כמעט כל שכונות הגבול היו חרדיות. גם באלו שלא היו חרדיות מובהקות היו תושבים חרדיים רבים הזוכרים היטב את מלחמת ששת הימים מנקודת המבט האישית הלוחצת שלהם.
 
"שלט אזהרה כזה היה מאחורי הבית שלנו בשכונת פאג"י", מספרת חיה שטרן. "הבית שלנו היה האחרון בשכונה".
 
כל השטח סביב הבית היה שטח הפקר. "היינו עומדים וצופים אל העבר השני של הגבול. ראינו את גבעת התחמושת – ולא ידענו מהי הגבעה הזאת. ראינו מכוניות נוסעות מהצד האחד של ההר, שם בירדן, ויוצאות מהצד השני. המסלול עצמו נעלם מעינינו בגלל גובהו של השטח. בשטח ההפקר היינו הולכים לקטוף פרחים, ושם היינו מבעירים את מדורות ל"ג בעומר".
 
מעמדת הבית האחרון בשכונה, הבית שעל הגבול, ראו בני המשפחה את חיילי צה"ל מגיעים לעמדה הצבאית העוברת בשטחם. "היינו זורקים להם סוכריות", נזכרת שרה.
 
כשהחלו שלושת שבועות ההמתנה לפני המלחמה נערכו לקראת הבאות גם בשכונת פאג"י. "כל הילדים מילאו שקי חול להגנה. באוויר היה מתח רב. ראינו את אנשי הלגיון הירדני נערכים למלחמה. הוחלט כי אם תפרוץ מלחמה נעבור לשיכון אוריאל, כי שם היו מקלטים. סביב שכונת פאג"י הלכו ונחפרו תעלות הגנה למנוע מעבר לטנקים של האויב וגם כדי לאפשר לנו להימלט לשיכון אוריאל. בעלי (לעתיד) הקים עם חברו קיר מעץ, חומת מגן מקרשים, בתקווה שהיא תסתיר אותנו כשנלך בתעלות שנחפרו. השטח שעליו אני מדברת מוכר היום כרחוב מיכל".
 
למרות המתח הרב הופתעו תושבי ירושלים כאשר פרצה המלחמה. "אחותי הגדולה", סיפרה שרה, "עבדה באופקים ויצאה לדרך. אני עבדתי בחינוך העצמאי וגם יצאתי לדרך. כשהייתי במעלה רחוב שטראוס, היכן שהיה קולנוע אדיסון, נשמעה האזעקה. אנשי הג"א דחקו בכולם להיכנס לבית הספר למל. ברגע שהרשו לנו לצאת רצתי למקום עבודתי, אך שם אמרו לי: ‘לכי הביתה, יש מלחמה!’"
 
הכדור פגע בחליפה
 
כיוון שהתחבורה שבתה, נאלצה הנערה הצעירה לחזור לביתה בשכונת פאג"י ברגל. כשהגיעה מצאה בית ‘מוכן’ למלחמה. החלונות הואפלו בבריסטול שחור והודבקו עליהם רצועות דבק. בזאת הסתכמה ההכנה. בבית עצמו מצאה אחים מבוהלים מאוד. "אחותי הקטנה נכנסה לפאניקה כשנשמעה האזעקה הראשונה, אבי ז"ל שהיה קבלן היה עסוק באותם ימים בבנייה בשכונת בית וגן. אחת הדירות בבניין היתה כמעט מוכנה, והוא החליט להעביר את הילדים לבית וגן. כשישכן אותם שם, אמר, יחזור כדי לקחת אותנו".
 
ובינתיים נשמעו אזעקות, פגזים החלו ליפול ואחות אחרת נתקפת חרדה. "מיהרנו איתה לעזרה ראשונה, אך שלחו אותנו מיד הביתה. ‘בגלל חרדה להגיע?’ תהו, ‘אנחנו מפנים את כולם ומחכים ולפצועים שיגיעו’.
 
המקלט שלנו היה מחסן בקומה הראשונה. זה היה מקלט מעורער מאוד כיוון שכל החלונות בו היו פרוצים והוא היה עמוס בקרשים לסוכות, ברהיטים ישנים ובדברים דומים. לו היה נופל פגז במקום היה גורם לשרפה אדירה. למרות כל זה היה ה’מקלט’ מאוכלס לעייפה והכיל בתוכו את כל דיירי הבניין, ובהם גם משפחה בת תשעה ילדים. גם פשפשים ולכלוך לא היו חסרים במקום.
 
אני, לא נעים להודות, לא הייתי גיבורה. פחדתי מאוד ובכיתי. מהר מאוד הגיעה הנזיפה: ‘תסתכלי על ילדי השכנים איך הם שקטים, ואת, בחורה, אינך מתביישת לבכות?’ אבל אני שמעתי את היריות קרוב קרוב. ישבנו שם – נשים וגבר אחד שנשאר בשכונה – ואמרנו תהלים.
 
מתוך סקרנות הגיח השכן מדי פעם החוצה לראות מה נעשה בחוץ. באחת הגיחות גילה חייל בודד ומסכן. הוא הכניס אותו פנימה, ונתן לו שתייה לפני שחזר למשימתו: לאתר פצוע. אמרו לו שיש פצוע בשכונה, שילך ויחפש אותו.
 
כל הזמן שמענו בומים, נפלו פגזים ושרקו כדורים. ההרגשה היתה נוראה. פתאום שמענו צעדים ליד המקלט. השכן יצא החוצה וראה את אבי ז"ל שחזר לקחת אותנו לאחר שמיקם את אחותי ואחי בדירה בבית וגן. פחדנו לצאת אל התופת בחוץ אבל אבא לא ויתר. ‘עכשיו שקט’, אמר ברגע של הפוגה קלה. יצאנו בשורה מסודרת, הולכים זה אחר זה כשגבנו לבניין, שלא יראו אותנו. הכל סביבנו היה פרוץ והתחושה היתה מאוד לא נעימה".
 
אל המשפחה הצועדת הצטרפו תושבים נוספים שעלו מה’מקלט’ המאולתר. "יצאנו מפאג"י דרך השוחות שנחפרו בימי ההמתנה. חומת העץ הסתירה אותנו, כנראה, כי הגענו בשלום לשיכון אוריאל, שם היה מקלט גדול. התקבלנו בשמחה אצל קרובי משפחה שלנו שישבו שם. ‘איפה סבא?’ שאלו כולם, אך לאיש לא היתה תשובה. לסבי היתה חנות במאה שערים ואיש מבני המשפחה לא ידע מה קורה איתו".
 
המקלט, התברר, היה עבור המשפחה תחנת ביניים. "’אני לוקח אתכם לבית וגן’, אמר אבא. נבהלנו. ‘איך ניסע באמצע המלחמה?’ שאלנו, אבל הוא התעקש, על אף שהדרך היתה מסוכנת. התחלנו לנסוע במעלה רחוב בר אילן. ‘תראו, הנה קבר שמואל הנביא’, אמר אבא. ראינו את האש המשתוללת במקום וחששותינו רק גברו. לאורך כל הדרך ליוו יריות את המכונית. הרגשנו איך הכל רועד סביבנו. בחסדי שמים הכדורים לא פגעו ברכב והגענו בשלום לבית וגן, שם הכינו לנו מיד שתיה, האחים שלי שמחו לראות אותנו".
 
יומיים שהתה המשפחה במקלט בבית וגן כשהיא מצונפת מפחד. "ואז שמענו את החדשות על ההצלחות במלחמה, וכעבור יומיים נוספים נודע לנו שגבעת התחמושת נכבשה, וכמובן, בית הספר לשוטרים. דודי הגיע וסיפר לנו על שיירות של חיילים העוברות דרך השכונה, ועל האנשים הזורקים לחיילי צה"ל פרחים ואוכל".
 
כעבור ארבעה ימים חזרה המשפחה הביתה. "גילינו שלבית של סבתי חדר פגז. דירות רבות בשכונה היו הרוסות. ביתה של גיסתי, אחות בעלי, ספגה פגיעה ישירה. דווקא הבית שלנו שהיה ממש על הגבול ובקומה השלישית לא נפגע. רק כעבור זמן גילינו שבכל זאת נכנס כדור לתוך הבית ונחת…בכיס חליפה. ראו הרבה ניסים אז, בפאג"י".
   
   
(מתוך מגזין "משפחה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

חדוות היצירה של דני לא ידעה גבול, וכך חלפה לה תקופת השיקום הארוכה, כשהוא מנצל את הזמן האין סופי לשפר את הישגיו במלאכת העיצוב, בלא שיהיה מודע...

Featured Products