יהודי זה יהודי

אמירתה זעזעה אותו לגמרי וחדרה
לעומק נשמתו. איך יכול להיות, שהיא,
שנמצאת כל כך עמוק בדרך הרוחנית
הזאת, הטוענת שהכל שווה, מסוגלת
לומר "יהודי זה יהודי"?…

דרור הירושלמי, שהיה אנטי חרדי קיצוני, הגיע לאחר חיפושים רוחניים רבים לכת טיבטית בדרמסלה בהודו ושקע עמוק בתוך תכניה. יום אחד מצא בספריה של הכת חוברת בשם "מסע", המפרשת את סיפורו של רבי נחמן מברסלב. החוברת עוררה בו את הניצוץ היהודי, אבל הוא המשיך בפעילותו בכת.

* * *

באותה תקופה ניהל דרור כמה שיחות עם המתורגמנית רות, שהייתה יהודיה ממוצא אנגלי, שלמעשה כמעט המירה את דתה. היא סיפרה לו על עברה היהודי והוא התפלא על כך שהיא מזכירה את יהדותה, אחרי הכל היא בעלת מדרגה ואוחזת בָּאמת, ומה זה משנה בכלל אם היא יהודיה?! הרי לפי מה שלמד כאן אין חשיבות כלל לדת, ללאום ולגזע של האדם. כולם שווים בפני הטבע.

בצהרי יום שישי אחד, כאשר יצאו מהשיעור, רות ניגשה אל דרור וביקשה ממנו דבר מוזר לחלוטין: "דרור, בבקשה, תאמר לי גוּט שַׁעבֶּעס…" דרור נדהם. הוא לא קלט בתחילה מה היא אומרת. אחר כך נזכר שמדובר ב"שבת שלום" של הדוסים. זו הייתה עבורו הקללה הגדולה ביותר עלי אדמות. בכל זאת, הוא כיבד את רצונה וברך אותה בקול נמוך. לאחר מכן, נהגה מדי יום שישי לבקש ממנו לְבָרְכָהּ ב"גוט שעבעס", והוא הופתע לראות את שמחתה בעת שעשה זאת. פעם אחת אפילו בכתה, והוא שאל בתדהמה: "מה קורה פה? מה את צריכה בכלל את ה’גוט שעבעס’ הזה?! מה זה עושה לך?…" אך רות ענתה: "יהודי זה יהודי!"

אמירתה זעזעה אותו לגמרי וחדרה לעומק נשמתו. איך יכול להיות, שהיא, שנמצאת כל כך עמוק בדרך הרוחנית הזאת, הטוענת שהכל שווה, מסוגלת לומר "יהודי זה יהודי"? הרי לפי שיטתה כולם שווים לגמרי: יהודי, נוצרי, כלב ופרעוש. אם "יהודי זה יהודי", מה שווה כל התיאוריה הזאת?! אם המתרגמת הזאת, שיודעת את כל רזי שיטתם על בוריים ומלמדת אחרים, אומרת ש"יהודי זה יהודי", אז אולי באמת "יהודי זה יהודי"? אם היא לא הצליחה להשתחרר מיהדותה אחרי כל כך הרבה שנים באותה דת, אז כנראה שזה הדבר הפנימי ביותר שקיים עלי אדמות!

כל חייו חיפש דרור משהו נצחי, משהו אמיתי שניתן להיאחז בו. לא איזו שטות של העולם הזה, שהיום נמצאת כאן ומחר נרקבת בתוך האדמה. לכן הוא התפעל כל כך מהדת הזאת שהיא עמוקה, מורכבת ופילוסופית באופן מדהים. ובכל זאת, השורה התחתונה שלה היא: הכל טבע ואין בורא לעולם. האלילים שלהם הם בעצם רק חלק מהטבע. זו השיטה הכי עמוקה של הכפירה. אפילו הנצרות היא כאין וכאפס לעומתה. כל חכמי הרוח המערביים כמו יונג וגורדייף הלכו ללמוד מהטיבטים את משנתם, ולכן אם המתרגמת הבכירה ביותר שלהם אומרת "יהודי זה יהודי", כנראה שיש כאן עצם נצחי שלא ניתן להזיזו.

דרור היה זקוק כעת לבירור העניין עד תומו. הוא החליט לעזוב את דרמסלה ולצאת לאיזה מקום נידח בין ההרים הנישאים. בתקופת שהותו בדרמסלה למד ללא הרף בעשרות ספרים. עם זאת, טרם יציאתו לשטח, החליט שיבחר בנושא אחד בלבד ויעשה עליו מדיטציה בהתמדה. אם ירגיש שזו אמת, ילך עליה עד הסוף, ואם לא – יחתוך הכל לגמרי. הוא צייד את תרמילו לשלושים יום והגיע להרי ההימלאיה. שם מצא מקום ליד פלג מעיין הנובע מקרחון בקצה היער, מקום נידח שאיש לא עובר לידו. הוא החליט שהוא לא הולך יותר, מפני שהבין היטב שאין עוד ערך לחיפושים ולנדודים בגשמיות, הרי לא התקדם כלל מאתמול להיום. הוא עשה כמה תעניות כפי שלמד, ממילא לא היה לו כמעט מזון, והתמסר למדיטציה שבחר. לאחר זמן מה חש סבל רב בגלל התעניות הללו, ואט-אט הרגיש שהוא עלול ממש לצאת מדעתו. בצר לו החל לתפוס, דווקא מתוך מושגי הדת הכופרת, שיש בורא לעולם, שיש אלוקים.

כל חייו דרור ברח מההכרה המחייבת הזאת, מפני שהבין, באיזה מקום, שאם יש בורא לעולם, כנראה שהוא רוצה ממנו משהו. הידיעה שיש בורא ניפצה אותו לרסיסים. הוא החל להרגיש שהוא תלוש ממש מכל המציאות. הוא לא ידע מה רוצה ממנו הבורא, אבל היה לו ברור שמה שהוא עובר כעת, אינו לפי הרצון העליון. לא יתכן שהבורא ירצה שהאדם יתבודד לגמרי, יחיה ללא משפחה וללא חברים ויתכחש לנפשו. ולא רק, הוא גם הרגיש שיש פגם נורא במאמצים מחשבתיים שאינם מתגשמים ברמת הדיבור והמעשה. לפי הכת, העולם מתחיל ונגמר במחשבה. על האדם לחשוב שעות על גבי שעות ותו לא. במקום לתת צדקה בפועל, הם לימדו שצריך לדמיין שאתה מציל מישהו מהים וכך תאהב אותו. כעת, בעודו לבדו, הרגיש שלא יתכן לחיות כך, הרי יש לאדם גוף כדי לפעול ופה ולשון כדי לדבר. לא יתכן שהשם נתן לאדם כוח בעולם הגשמי, ומאידך הוא רוצה שרק יחשוב על הדברים. כעת קרא לאותו בורא מוכרח "השם", הרי כל יהודי יודע עם מי יש לו עסק.

לאחר שעברו עשרים וחמישה ימים, חמישה ימים לפני המועד שהקציב לאותה מדיטציה, החליט לחזור לאיזו עיר גדולה ומשם לישראל. בליבו החליט, שכאשר יגיע לארץ, ילך לפגוש רב כלשהו וישאל את כל שאלותיו.

דרור המשיך להתקדם במסלול, ואז הסתבך ואיבד את דרכו. בעבר, לעיתים איבד את הדרך, אבל בטווח של שעת הליכה לכל היותר, וכעת, למרות שהיה מומחה לניווטים, לא זיהה כלל את מיקומו. הייתה זו תקופה של הפשרת שלגים, שכנראה מחקה לגמרי את המסלול. אמנם בידו הייתה מפה, אבל בקנה מידה של 1 ל-250,000 שהיא קשה לניווט. הוא החליט בכל זאת להתקדם הלאה, עד שאיבד לחלוטין את דרכו. בתוך כך הגיע ליער עבות, ממש ג’ונגל, מלא בבורות ומהמורות. מקום שלא דורכים עליו בני אדם כלל. הג’ונגל היה במדרון תלול ודרור ירד באותו יום מגובה של 1,200 מטרים, בתקווה להגיע למטה לשביל כלשהו.

לפני שיצא לאותו מסע, שלח מכתב לאחותו בארץ ובו פירט את מסלולו, וציין שאם לא ישלח הודעה נוספת בתאריך מסוים, עליה לשלוח צוות חילוץ כדי לחפשו. נותרו עשרה ימים עד למועד שבו נקב. היה בו עדיין מעט בטחון בגלל המכתב, אבל ככל שחלפו השעות, הרגיש שהוא זקוק לנס של ממש כדי לצאת מהצרה שאליה נקלע.

כאשר הלילה החל לכסות את העולם, הגיע דרור לתחתית המדרון. במקום למצוא שביל, מצא נהר אימתני שוצף שמימיו מפרקים סלעים. אי אפשר בשום פנים לעבור בתוכו. אם תזרוק לתוכו חתיכת עץ היא תהפוך בתוך כמה שניות לשבבים! כעת איבד את כל התקוות למצוא שביל. מזונו אזל לחלוטין, ובכוחותיו האחרונים הקים את אוהלו בטרם תיפול חשכה גמורה.

האחיזה שלו בטבע נגמרה. כל מה שלמד במסגרת אותה הדת הסתבר בנפשו ככוזב. לא נותר אצלו דבר פרט לידיעה, שכאשר יחזור לארץ עליו לבדוק את עניין היהדות. האחות, שאליה כתב, התקרבה כשנתיים לפני כן ליהדות. הוא נזכר שהיא אמרה פעם כי "מי שנעשה לו נס צריך לומר הגומל". כמו כן זכר שיש מושג ביהדות שנקרא "נדר", שאומרים אותו בעת צרה. כעת פנה לראשונה בחייו למי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף: "ריבונו של עולם… אם אתה נמצא פה ושומע אותי, תדע לך שאם תוציא אותי מפה בחיים, אני… הולך לומר הגומל בכותל!…"

בלב הבדידות הגדולה ביותר בעולם, באַיִן המוחלט, גילה דרור את הקדוש-ברוך-הוא.

לאחר שנדר את נדרו, נרדם דרור בהרגשה טובה והתעורר בבוקר בהרגשה טובה עוד יותר. לפתע הרגיש שהכל יסתדר. הוא נזכר, שבמקרים של איבוד דרך, יש לחזור קודם כל לנקודה שממנה התחיל לתעות. אמנם זהו טירוף הדעת לעלות את כל ההר הזה, המכוסה בג’ונגל אינסופי, ולהגיע לפסגה, אבל כעת היו לו כוחות נפש מחודשים. הוא החל לטפס מעלה עד שהגיע לנקודת ההתחלה. אז ראה, לפתע, שביל ציידים קטן. הייתה שם גדר העשויה מענפים גמישים, שהיו בה לסירוגין פתחים למעבר. באותו המעבר הייתה לולאה, וכאשר האייל דרך עליה, נתפסה רגלו על ידי החבל, ואז הציידים הרגו אותו. הגדר הייתה על שפת מצוק, ודרך הצייד הייתה להפחיד את עדרי האיילים כדי שיברחו למצוק ושם יילכדו. דרור שמח מאוד על מציאת המלכודות הללו, המעידות כי יש בני אדם בקרבת מקום. בגלל שהיה באותה תקופה צמחוני אידיאליסט, דאג לפרק את כל המלכודות, שמספרן עלה על עשרים. לאחר שסיים את מלאכתו, ישב לנוח על שפת המצוק ואז נגלה לנגד עיניו מראה מיוחל: באמצע היער הסתלסל עמוד עשן.

אין עשן בלי אש ואין אש בלי איש…

דרור התקרב לעבר העשן המיתמר ולאחר יומיים הגיע ליעדו. שם מצא מאהל של מקומיים הרועים את פרותיהם ביער. הם נתנו לו לחם הודי מיוחד בשם צ’אפאטי וחמאה, ולאחר מכן הראו לו את הדרך אל הישוב. דרור הגיע לעיר הגדולה ומיד השיג כרטיס טיסה לארץ. הוא נחת בארץ לפנות בוקר בחג השבועות. שנה לאחר שיצא מביתו, חזר אליו בהפתעה גמורה. אמו קידמה את פניו באושר. הוא ניגש לאחיו, יניב, שישן והעיר אותו, ולפני שהאח הבין מה קורה, אמר לו: "קדימה, בוא נלך לכותל! יש לי איזה עניין לסגור שם…"

יניב נדהם לראות את דרור, שלא ראה במשך שנה שלמה, רוכן מעליו לפנות בוקר ומבקש ממנו ללכת עמו לכותל. דרור התעקש, והם הלכו ברגל מביתם שברחוב טשרניחובסקי אל הכותל. כאשר הגיעו, ניגש דרור לאחד המניינים שהתפללו שם וביקש לומר "הגומל". המתפללים הביטו בהשתאות בבחור התימהוני עם השיער הארוך והבגדים ההודיים הזרוקים והצבעוניים, המבקש לומר ברכת הגומל. מישהו נידב לו איזו כיפה ארעית ואמר: "אין בעיה, בוא תגיד הגומל”.

דרור אמר את המשפט שהורו לו לקרוא בסידור. לאחר מכן חזר עם אחיו דרך העיר העתיקה לכיוון שער יפו. כאשר עלו בחזרה, ראו לעומתם יהודים הדורי פנים, עטורים בזקנים ועטופים בטליתות לבנות מצויצות, היורדים להתפלל בכותל המערבי את תפילת החג. לפתע התאהב בהם ואמר לאחיו: "תראה איזה יופי!…" ולעצמו אמר: איזו זכות להיות יהודי! מה לי ולגלימות האדומות האלה?! האם יש בעולם כולו דבר יפה וקדוש יותר מיהודי עם זקן ופיאות וטלית מצויצת שהולך לעבר הכותל?…

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)