יציאת עזה

הוא חצה גבולות תהומיים של מוות ושנאה
רק כדי להיות יהודי. אמנון יצחק שחר (לשעבר
היימן) מגולל את סיפורו בספר שכתב ומגלה:
"אם ישנם יהודים שטוענים שקשה להיות יהודי,
אז שידעו מה אני עשיתי כדי להיות יהודי…"

היימן אבו-סובוח היה ילד פלשתיני שהתגורר בחאן יונס שבעזה. פעמים ספורות בא במגע עם יהודים, חיילים ומתנחלים, והתרשם מחביבותם. הוא סרב להזדהות עם גילויי השטנה ששמע בבית על היהודים, לכן ספג מכות וסולק משם. גם אביו הכה בו נמרצות. בסופו של דבר, נשאר לשמור על הכבשים של אביו.

כאשר הגיע היימן לגיל 13 לקח אותו אביו לעבוד עמו בישראל. "למה אתה נותן לילד שלך לעבוד כל כך קשה?" שאל הקבלן היהודי את האב. "אצלי אין בן. אין משפחה. אין חברים. יש רק עבודה!" השיב האב.

היימן החל לתכנן את הבריחה. הוא המתין כמה חודשים עד שיכיר מקומות עבודה אחרים שיוכל להשתלב בהם. הוא התוודע לפעילות באתר בנייה סמוך והספיק אף להתיידד עם המשפחות שרכשו מראש את הבתים. כמו כן התחבר לעובדי בניין יהודיים וגם לבני נוער. כולם התייחסו אליו בכבוד, יחס שלא הכיר לפני כן. ההחלטה להיות חלק מהעם היהודי גמלה בליבו.

כאשר הכל היה מוכן, ברח היימן מאביו והחל לעבוד כשומר באתר הבנייה הסמוך. הוא התיידד יותר עם היהודים, ואז אימצה אותו משפחה מסורתית שרכשה את אחד הבתים באתר. בני המשפחה הבחינו בכך שהוא נשאר בסביבה גם כשיתר הפועלים הלכו. הם ריחמו עליו, והחלו לתת לו מזון וביגוד. במשך הזמן פתחו את ביתם לרווחה בפניו. כאשר התהדקו היחסים, היימן כבר כינה את ראש המשפחה בשם "אבא" ואילו בני המשפחה קראו להיימן אמנון.

אמנון השתתף בליל הסדר אצל משפחתו המאמצת. כאשר ראה את המצות התפלא: "מה קרה, כולכם בדיאטה?" שאל. "לא, זה פסח" השיבו לו, והם החלו לספר על יציאת מצרים – כיצד נרדפו לפני אלפי שנים ויצאו לבסוף באותות ובמופתים. אמנון נזכר אף הוא ביציאת עזה שלו. במשך הזמן החל להרגיש כחלק מהעם היהודי. לא פעם נהגו לומר לאמנון: "יש לך נשמה של יהודי".

בגיל 16 הרגיש אמנון שמשהו חסר בזהותו היהודית. כאשר ראה את בנה של השכנה הולך עם עגיל באוזנו, אמר לעצמו: ‘זה מה שיהפוך אותי ליהודי שלם!…’ הוא שאל את השכנה כיצד השיג בנה את העגיל והיא הפנתה אותו לחנות תכשיטים במרכז העיר. אמנון הגיע לחנות ושם חוררו את אוזנו והכניסו לו עגיל. הוא חזר מאושר לשכונה וסיפר לכולם שכעת הוא יהודי. לנוכח מבטי התמיהה, הוסיף: "לא רואים שיש לי עגיל באוזן?…"

"חביבי" צחק מישהו, "בשביל להתגייר צריך ללכת לרבנים, ולא לחנות תכשיטים…" הוא הלך למשפחתו המאמצת ואמר לאב: "אני רוצה להיות יהודי!", אך האב אמר לו: "יהודי נולד יהודי ונשאר יהודי. ערבי נולד ערבי ונשאר ערבי". אמנון התפלא והלך לברר אצל השכנים, ושוב התברר לו שניתן לגיירו. הוא חזר לאביו המאמץ וטען: "למה אתה עובד עלי? אני יכול להיות יהודי!". "… אולי אתה יכול, אבל לא כדאי לך…", אולם אמנון התעקש והפציר באב המאמץ, עד שיום אחד הוא נכנע: "טוב, מחר אנחנו נוסעים לבית הדין הרבני כדי שתהיה יהודי".

אמנון התרגש מאוד ולא נרדם כל הלילה. ‘וואלה, מחר אני אהיה יהודי!’ הרהר לעצמו. הוא היה בטוח שבבוקר ייסע לבית הדין ובצהרים יחזור כיהודי. לאחר עיכובים רבים הגיעו כעבור כמה ימים לבית הדין ברמת-גן. הדיין דרש מאמנון שכקטין עליו להביא אישור מהוריו שהם מודעים לכך שברצונו להתגייר. אמנון הבהיר לרב שאם יבקש מהם אישור כזה, לא יישאר בחיים. הרב הציע לו שימתין עד גיל 18. אמנון נדהם. הוא התחנן שהרב "יעשה קומבינה", אך הרב צחק והסביר לו שאין קיצורי דרך ביהדות וכי עליו להתאזר בסבלנות.

השנתיים הבאות חלפו עליו בציפייה מייסרת. הוא ספר את החודשים והשבועות שנותרו עד ליום המיוחל שבו יגיע לגיל 18. בינתיים המצב הביטחוני בישראל הורע. המחבלים ביצעו פיגועים ואילו הממשלה הטילה סגרים על השטחים. כל מי שלא היה בידו אישור שהייה נחשב לשוהה בלתי חוקי. בגיל 18 הגיע אמנון לרבנות רמת-גן כדי למלא את הטפסים לגיור. לפתע הבחין שכתוב באחד הטפסים כי רק בעלי אישור שהייה בישראל מטעם משרד הפנים יכולים להתגייר. "כבוד הרב", הוא ‘קפץ’, "באתי אליך בגיל 16 והבטחת שתגייר אותי בגיל 18…". "נכון, אבל המצב השתנה. אני לא יכול לקחת סיכון כעת".

אמנון התכווץ מרוב צער. הנה, חלפו השנתיים שבהן הוא סופר כל רגע, כל שבוע, כל חודש, בונה מגדלים באוויר, והנה… שום דבר. העיכוב שבר אותו לגמרי. הוא חזר אמנם לעבודתו, אבל ללא חשק. לאחר זמן מה נפצע במלאכתו ופצעו הזדהם. הוא התאשפז וסיכם עם הקבלן שישלם לו מחצית מדמי האשפוז. הם קבעו להיפגש במקום כלשהו וכאשר הגיע אמנון למקום, נדהם לראות את הקבלן מלווה בשוטרים. הקבלן הצביע עליו: "הוא לא חוקי. הוא מהשטחים".

אמנון ניסה לשכנע את חוקריו שהוא מתגורר בכפר קאסם, אבל במהלך ארבע שעות חקירה התגלתה האמת. למחרת הובא לשופט. האב המאמץ הביא עמו מכתב ובו ארבעים חתימות של שכנים שהכירו את אמנון והמליצו טוב בעדו. אמנון טען בנופפו במכתב: "אני נמצא בישראל שבע שנים. הייתי כבר בבית דין רבני בשביל גיור. השכנים שלי כתבו לשופט מכתב שאני מדבר אמת והם מבקשים מבית המשפט לעזור לי". השופט חייך ופסק: "לכבוד השכנים תקבל 45 ימי מחבוש ושנה על תנאי למשך שלוש שנים".

הוא נלקח בניידת לבאר-שבע והושם בתא מעצר עם ערבים שישבו עמו על ספסל הנאשמים בבית המשפט, וכך ידעו על רצונו להתגייר. הם איימו עליו ברצח. לאחר שתמו 45 ימי המחבוש ועמדו לגרש את אמנון, הוא התחנן שישלחו אותו לחברון ולא לעזה. הבטיחו לו שלא ידאג, אבל שלחו אותו בכל זאת לעזה. הוא התחנן שיורידו אותו במחסום ארז, אבל הביאו אותו למשטרה הפלשתינית.

אמנון הגיע למַטה המשטרה הפלשתינית יחד עם שני שוהים בלתי חוקיים נוספים. הובטח לשלושתם, כי כל אחד מהם ייחקר חמש דקות בלבד על ידי איש השב"כ הפלשתיני ואז ישוחרר. כך היה עם שני הנחקרים הראשונים ואז הגיע תורו של אמנון. "כמה זמן אתה נמצא בישראל?" שאל החוקר. "שבע שנים" השיב אמנון. "ומה עשית?" המשיך החוקר. "עבדתי, ישנתי, עבדתי, ישנתי" השיב אמנון. לפתע הרגיש שמישהו לופת את צווארו מאחור והוא החל לצרוח מכאב: "מה אתם רוצים ממני?"

"מה עוד עשית?…" – ואז נפתחו שבעת מדורי הגיהינום. אמנון נקשר עם רגליו לתקרה כשראשו נתון למטה. דקרו את גופו עם סכין יפנית, נתנו לו מכות חשמל, זרקו אותו על הרצפה, רמסו אותו בנעליהם, נתנו לו מכות בכל חלקי גופו והטיחו את ראשו בקיר. המפקד הגיע והתרשם שהחוקרים רכים מדי, לכן דאג להביא חוקר שיענה אותו כפליים. לאחר כמה ימים העבירו אותו לחקירות במקום הגרוע ביותר ברצועת עזה. שוב תלו אותו הפוך ושפכו עליו מים רותחים ומים קרים לסירוגין. כאשר ביקש מהם להתפנות, אמרו לו שיתפנה על עצמו.

מספר חודשים שהה אמנון בחדר חשוך שגודלו שני מטרים מרובעים והמשיך להיחקר ולעבור עינויים. כל אדם נורמאלי היה יוצא מדעתו במצב שכזה. אך מה שהחזיק את אמנון היו חלומותיו, בהם ראה את עצמו כיהודי שיש לו בית בישראל. הוא דימה לעצמו שהמציאות הנוראה היא חלום ואילו החלום הנפלא – מציאות, כך הצליח לשרוד במשך חצי שנה.

לאחר שהשתחרר, הסתובב אמנון ברחובות עזה, דפק על דלתות הבתים וביקש מזון מהאנשים כדי להישאר בחיים. כך שרד עד שהצליח לחזור לישראל לאחר כמה חודשים. תקופה קצרה לאחר שחזר לישראל, נלכד אמנון על ידי משטרת ישראל והואשם שוב בשהייה בלתי חוקית. כאשר הניחו את האזיקים על ידיו, איבד את הכרתו מעוצמת הפחד שייפול שוב בידי השוטרים הפלשתינים. הוא סיפר את כל סיפורו לפני השופטת, והיא הודיעה שהפעם לא יאונה לו כל רע וכי לא יישלח למאסר. משפטו נמשך חמש שנים ובמקביל ניסה כל העת להשיג אישור שהייה בישראל כדי שיוכל לפתוח סוף-סוף בהליכי גיור.

גם בישראל נכונה לו התמודדות קשה. הוא הגיש בקשות למשרד הפנים ונענה בסירוב. באחת הפעמים אף הורו לו לגשת למחסום ארז כדי להביא אישור מהמשטרה הפלשתינית. הוא כתב מכתבים לשר הפנים ולאישים נוספים, אך דבר לא הועיל. בסופו של דבר הגיש ערעור לבית המשפט העליון, שחייב את משרד הפנים לאפשר לו להתגייר.

כשנכנס לתהליך הגיור בפועל, למד אמנון יהדות ברמת-גן אצל הרב אבישי דאום, ושם עבר שני מבחנים. לאחר מכן הצפין לקריית-שמונה כדי להיבחן במבחן העיקרי. אמנון עשה כמיטב יכולתו ובכל זאת נכשל במבחן הקשה. הוא נסע ל"מכון מאיר" בירושלים כדי ללמוד חודשיים נוספים. ב"מכון מאיר" הניח תפילין מדי יום ולמד איך להתפלל ולקיים מצוות. לאורך כל השנים הללו חשב להיות יהודי, לשמור שבת ולקיים כמה מצוות, אבל לא להיות דתי ממש, אך כאשר נכנס לפרדס היהדות, כבר לא רצה לצאת ממנו.

בסיום החודשיים הגיע ל"מכון מאיר" הרב דרורי מקרית-שמונה כדי למסור דרשה על חג הפורים המתקרב. הרבנים מהמכון המליצו לפניו בחום שייבחן מיד את אמנון ויזרז את גיורו. בסיום שיעורו ניגש הרב דרורי לאמנון ולאחר שיצאו מהאולם, שאל אמנון: "אז אני מגיע למבחן ביום שני?…"
"אנחנו לא עובדים ביום שני הקרוב. תבוא בעוד חודש".
"כבוד הרב, תראה לי מישהו בעולם שסבל כמוני כדי להיות יהודי…"
"טוב, תבוא ביום שני בעוד שבועיים…"

כאשר הגיע אמנון לקריית-שמונה, הרגיש ברוח הטובה השורה על פני הדיינים. כעת נשאל לגבי אברהם ובניו. אמנון סיפר על ישמעאל הבכור ועל יצחק ועל כך שאברהם התלבט ביניהם, אבל בחר לבסוף ביצחק, ובאותו מעמד החליט בליבו להוסיף לשמו את השם יצחק. הדיינים החליטו לשלוח אותו לרמת-גן כדי שיעשה הקזת דם ויטבול במקווה בעוד חודש. אמנון יצחק היה מאושר, אבל לא היה מסוגל להמתין כל כך הרבה זמן והתחנן להקדמת הגיור. הרבנים ראו שאין ביכולתו להישאר ערל אפילו חודש נוסף, לכן הצליחו לסדר לו הקזת דם וטבילה בירושלים בשבוע הבא. הוא עלה לעיר הקודש וחיפש את המקווה המיוחל בין סמטאותיה המפותלות. לאחר הקזת הדם בפני שלושה רבנים, נכנס אמנון יצחק סוף-סוף למקווה, התגשמות כל חלומותיו. לאחר שטבל שלוש פעמים במים הזכים, הרגיש במוחש שנכנסה בו נשמה חדשה.

יהודים רבים, שאינם שומרי תורה ומצוות, שמעו את סיפורו של אמנון יצחק ונדהמו לשמוע על מסירות נפשו, כיצד חצה גבולות תהומיים של מוות ושנאה רק כדי להיות יהודי. חלקם קיבלו על עצמם מיד להניח תפילין והיו כאלו שאף קיבלו עליהם חיי מצוות מלאים.

בגיל 27 גולל את סיפורו המדהים בספר שנקרא "מחאן יונס להר סיני", ומגלה: "לא הוצאתי את הספר בשביל לעשות רושם על מישהו, אבל אם ישנם יהודים שטוענים שקשה להיות יהודי, אז שידעו מה אני עשיתי כדי להיות יהודי…"

* * *
יצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 2)