כוס הקסמים

אחד מחכמי חלם האופטימיים המציא את המשפט "חצי הכוס המלאה". הגיע ידידו הפסימי והמציא את המשפט "חצי הכוס הריקה".
 
אם נתבונן בשני המשפטים האלה נגלה ששניהם מדברים, בעצם, על אותה כוס! רק, וכאן נכנס רק גדול, שכל אחד מסתכל עליה מזווית שונה. הראשון, בחר להסתכל על החצי המלא, כלומר על מה שיש. השני, הסתכל על החצי הריק, על מה שאין.
 
נכון, זה דבר נפלא להסתכל על חצי הכוס המלאה, רק על מה שיש, אבל השאלה שלי היא – למה חצי? למה לא כל הכוס? למה על קיבולת חלקית? האם גם הסתכלות על חצי, אומנם על זה שמעיד על ה'יש', יש לה נגיעה בפסימיות ובריק שבדבר?
 
ישבתי וחשבתי על הרחמים העצומים והטוב האינסופי של בורא עולם, על האהבה ללא תנאים שלו אלינו, על הניסים, בימים ההם ובזמן הזה, על המתנות, היופי… ואז, בחסדיו המתוקים, הבנתי שבעצם הכוס מלאה. זו הסיבה שמאותו רגע אמרתי לכולם "תסתכלו על הכוס הגדושה", ולמרות שגבות לא מעטות הורמו, הסברתי שכמו שיש חצי יש גם מלא, ואם תרצו יש גם גדוש.
 
עוד מאמרים בנושא:
60 דקות
תרופת פלא
ועת לומר תודה
 
כי, בינינו, למה לחפש פגמים? למה לחפש את הריק? את המגרעות והחסרונות, אם אפשר לראות טוב ורק טוב? למה רק חצי?
 
נקודה זו התחזקה בתוכי אחרי אותה שיחת בוקר עם חברתי היקרה על דיאטת ניקוי הרעלים מהגוף שהיא עשתה ואני עדיין בעיצומה.
 
הייתה זו שיחת טלפון בה איחלתי לה מזל טוב לרגל הולדת בתה. היה כיף לדבר, לשאול ולהתעדכן. אגב, תוך כדי השיחה, סיפרתי לה על דיאטת ניקוי הרעלים שאני עושה בחודשים האחרונים, בעקבות בעיות במערכת העיכול. כמובן, שברגע שהנושא יצא החוצה ההתבכיינות, שלי כמובן, התחילה להתנגן ברקע. "את לא מבינה, איזה חוסר אונים זה לא לאכול שום דבר חוץ מפירות וירקות חיים", אמרתי כמי שמחכה לנימת רחמים, ובעיקר, להבנה שתבוא לצד התפריט הדל שהפך מנת חלקי בתקופה הזו.
 
ואז היא הפתיעה אותי. "רוחמה, גם אני עשיתי את הדיאטה הזו, היא באמת איומה".
 
פיו, איזו הקלה, מישהו באמת מבין מה זה לאכול רק פירות וירקות כל היום…
 
"אבל מה", היא המשיכה, "אצלי אפילו לא היו פירות, רק ירקות. היה לי חיידק שחי על מצע של סוכר, לכן כל מה שהיה לי בתפריט הסתכם בחסה, וירקות, מדי פעם תפוח גרנד חמצמץ ששימש כקינוח כשנפשי חשקה במשהו מתוק".
 
פעורת פה, כך נשארתי אחרי ששמעתי את דבריה. פתאום, התחילו לרוץ במחשבות שלי כל הפירות הטעימים שהשתבחה בהם ארצנו הקטנה והמתוקה, המבחר העצום שלא משאיר אותך כפוי טובה וממלא את פיך בתודה והודאה לבורא עולם, אלה שלי מותר לאכול, בנוסף לירקות, ולה אסור בתכלית האיסור!
 
אבא, כמה מילים מרועי, הבן שלך
עושים מסיבה מהתודה
כל הברכות, אפילו הקטנות
אסירה לתודה
 
"ריבונו של עולם, אני קודם כל רוצה לבקש ממך סליחה", פתחתי את דבריי בשיחה איתו, כולי מבוישת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. כמה אומללה אפשר להרגיש? כמה מסכנות ורחמים עצמיים? הנה מישהי יותר מסכנה ממני, יותר אומללה, עם תפריט דל יותר משלי. חשבתי שאין יותר גרוע ממה שאני חווה, אבל אחרי השיחה עם חברתי היקרה, שאיפסה אותי לגמרי, הבנתי שיש ועוד איך שיש. פתאום נפל האסימון והבנתי שיש אנשים שחווים דברים קשים יותר, עם אילוצים בריאותיים הרבה יותר קשים ומאתגרים.
 
אחרי הבושה באה השמחה והתודה. "תודה רבה לך בורא עולם שאני יכולה לאכול את הפירות שבראת, ולא רק ירקות, שהתפריט שלי מאוד עשיר, שאפשר לעשות איתם הרבה דברים נפלאים – תבשילים, עוגות, מיצים מיוחדים, ומה לא?!" כי פתאום הבנתי שלאכול בננה זה לא דבר מובן מאליו ושיק תפוח-אגס-אפרסמון זאת בהחלט פריווילגיה, ממש מתנת חינם.
 
כמובן שאי אפשר לעצור כאן, א – "תודה רבה לך על החסד הנפלא שזה גם בריא וגם טעים, לא כמו הרבה תרופות שהן מרות וממש לא טעימות. תודה רבה לך שאתה מרפא אותי בצורה הכי טבעית, נפלאה וטעימה שיש".
 
וככל שהמשכתי להודות ולהתפעל מכל מה שבורא עולם משפיע עלי, הכוס התמלאה והתמלאה, והכי מצחיק ששום דבר לא נשפך ממנה, אפילו לא טיפה. כי ככה זה כשיש הכרת הטוב, כשאומרים תודה. ככה זה כשמבינים ששום דבר לא מגיע לי והכל הוא רק מתנת חינם.
 
זאת כוס הקסמים. כוס שכולה תודה והכרת הטוב למי שמשפיע עלינו את כל הדברים שיש לנו, הרי הוא בורא עולם בכבודו ובעצמו. ואחד הקסמים המיוחדים של הכוס הזו הוא, שחשוב מאוד לא לקבל את הדברים שיש לנו כמשהו מובן מאליו, אלא להתייחס אליהם בכבוד הראוי, להיות כלי שיכול להכיל ולקבל עוד ועוד מהשפע האלוקי, להעריך כל טיפה שנמזגת אליו. לא חלילה להפגין כפיות טובה, לא לתת לטוב הזה להישפך וללכת לאיבוד, ובטח לא לחשוב שמשהו מגיע לי.
 
וגם, כמו שאומר רבי נחמן, התחדשות היא דבר גדול מאוד שתמיד עוזר לנו לראות את הדברים כאילו רק עכשיו קיבלנו אותם, שהם חדשים לגמרי.
 
זה הסוד של כוס הקסמים.