כשהוליווד פגשה את אומן

מה קורה כשהוליווד פוגשת את
אומן? הבמאי היהודי פול מזורסקי ז"ל
הפגיש את שני העולמות הכל כך
ומנוגדים שונים בסרטו האחרון על
הקיבוץ הגדול של אומן ראש השנה.
 
 
אחד החלקים המיוחדים והשונים בטריוויה של הוליווד הוא היוצר, השחקן והבמאי הסרטים פול מזורסקי, שנפטר בחודש יולי האחרון, אחרי שסיים לצלם את סרטו האחרון על ההתכנסות השנתית של חסידי ברסלב אצל רבי  נחמן מברסלב.
 
את עצמו הגדיר מזורסקי כ"חילוני" אבל "מאוד יהודי". הוא היה אחד החידושים המעניינים של במאי-תסריטאי-שחקן משנות ה-60 ועד ה-90 ומועמד לחמישה פרסי אוסקר. בין סרטיו המוכרים: "בוב, קרול, טד ואליס" (1969), "מוסקבה על ההדסון" 1984), "אישה לא נשואה" (1978) ו"היחפן מבוורלי הילס" (1986).
 
הסאטירות של מזורסקי, בצורה המוגזמת והמקסימה על החיים באמריקה היו הפייבורטיות שלי. זה התחיל בדיוק כשנכנסתי להוליווד והתחלתי לעבוד באולפני פרמאונט. התסריט הראשון שקיבלתי היה של מזורסקי – "מוסקבה על ההדסון", שנתן לי השראה גדולה בהמשך דרכי בתעשייה ההוליוודית.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
נזכר, ושוב מגיע
אומן, הנסיעה שלי
מיסטר בו, המקועקע מאומן
 
שלושה עשורים עברו מאז שהכרתי את מזורסקי, והאייקון ההוליוודי הזה לא הפסיק להפתיע אותי. הפעם, זה היה עם הסרט שהוא עשה על עשרות אלפי חסידי ברסלב שמגיעים לאומן – עיר קטנה באוקראינה, בכל ראש השנה כדי להיות עם רבם – רבי נחמן מברסלב. אולי יותר מפתיע שהיהודי הזה מבוורלי הילס, שהגדיר עצמו "חילוני" לכל דבר, שידוע ביכולת שלו 'לעקוץ' בחכמה ובתבונה כשהוא רוצה, צייר את ההתכנסות הזו עם רחשי כבוד. והרבה מאוד שמחה.
 
כשמזורסקי החליט לעשות את הסרט על אומן זה היה ב-2005, שנים לא מעטות מאז הסרט האחרון שעשה ב-1996, ולא מתוך בחירה. אחרי הכל, בגיל 75 הוא המשיך לכתוב ולעבוד אבל האולפנים סירבו להפיק את סרטיו. מזורסקי לא התייאש והחליט להפיק ולביים סרט בלי אולפנים. עם תקציב של 40,000 דולר שהוציא מכיסו הפרטי וצוות קטן, שכלל את החתן של כצלם שני, הוא יצא למסע לאומן בראש השנה. והכל התחיל מהשיחה עם הבחור הממושקף שנסע לאומן כל שנה וסיפר על כך למזורסקי. "כשתגיע לשם, תחווה משהו שאולי אפשר לספר ולתאר במילים, אבל זה לא אותו הדבר כמו להיות שם", וגרם למזורסקי לעשות עם האמירה הזו משהו מיוחד.
 
הנסיעה לאומן עבור מזורסקי הייתה מסע אישי. הדרך לארצות הברית של משפחתו בעצם מתחילה באוקראינה – סבא שלו ברח מהפוגרומים והאנטישמיות שהיו מנת חלקם של היהודים ב-1905. בסרט הדוקומנטרי הראשון שלו, תיאר מזורסקי את המסע של סביו שהפך באיזשהו מקום למסע חיפוש פרטי שלו עצמו, של שורשיו, של אמת ומשמעות, ובעיקר – של שמחה.
 
לסרט הזה הוא קרא "ייפי: מסע אל העליצות (השמחה) היהודית", כשאת המילה "ייפי" (Yippee– קריאת שמחה באנגלית) הוא לקח מדבריו של הרב אלחנן טאובר מלוס אנג'לס שמופיע בסרטו: "מעט מאוד אנשים קמים בבוקר וצועקים, 'ייפי! אני חי!'"
 
באופן מפתיע, "ייפי" הוא סרט עם שמחה יהודית מתפרצת, ומצד שני – של ניגודים. "ייפי" הסרט בו הכוכב הראשי הוא מזורסקי עצמו, הוא גם ניגוד עצום בין הוליווד לברסלב, ועל אותו משקל – בין רוחניות ובין הגשמיות.
 
אחת הסצנות ב"ייפי" שמדגישה את הניגוד והשוני האדיר בין הוליווד לאומן הייתה ברחוב פושקינא, הרחוב בו מתקבץ הקהל הגדול לאמירת התיקון  הכללי העולמי, בריקודים של צאת החג, וסתם כך, בדוכנים מלאים באנשים. אז באותו רחוב עמד לו מזורסקי ממש לפני החג, שעות מעטות לפני שהתחילה השנה החדשה וחסידי ברסלב עשו את ההכנות האחרונות. הוא הציג את עצמו בפני אחד החסידים שהיה לבוש בבגדי החג. "שלום, שמי פול מזורסקי, אני במאי סרטים מפורסם". המבט על הפנים של החסיד אמר הכל. על מזורסקי הוא לא שמע בכלל… ולא רק את סרטיו הוא לא ראה, אלא שהחסיד הזה לא ראה שום סרט בחייו.
 
"ראית את הסרט "היחפן מבוורלי הילס?" מזורסקי מנסה, אולי הוא כן ראה.
 
"הא?!?" הייתה התגובה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הצלם  מאומן
מלאכים  מאומן
לך תמצא טיפת מים אבודה באוקיינוס
 
מפגש קצר שמקפל את השוני המהותי, את הצדדים הכל כך מנוגדים בין הוליווד לאומן. מפגש שבו מתגלה עולם נפלא של אנשים שמחפשים את קרבת הבורא, את המהות והאמת, רחוק אלפי שנות אור מהדברים שמחפשים ברחובות הוליווד… דברים שאפילו לא נכנסים לרדאר של החסידים האלה.
 
וכמי שהיה בהוליווד ובאומן, זה היה מעניין לגלות שפול מזורסקי, במאי מפורסם מהוליווד, הכניס את עצמו להרפתקה הזו עם 25,000 אלף איש שהגיעו לאומן מכל רחבי העולם, למקום בו כל הקישוטים והזוהר השקרי של הוליווד פשוט לא קיימים. מזורסקי, וכמו כל מי שמגיע לאומן, היה צריך לעמול קשה כדי להשיג את המקום בו ישהה בימי החג, אותו חלק עם עוד חמישה אנשים בחדר אחד! אבל זה לא 'צמצם' אותו, אדרבה, רק הרחיב לו את הנשמה וגרם לו שמחה עצומה.
 
עם הרבה רגשי הערכה, מזורסקי והצלמים התמקדו על מספר אנשים מתוך ה-25,000 שפקדו את המקום, ביניהם השחקן והקומיקאי אלי יצפאן. הוא אכל איתם ביחד את סעודות החג, צחק ונהנה מכל רגע בתפילות. בסצנה הכי מרגשת של הסרט, רואים עשרות אלפי אנשים לבושים לבן מקיפים את האגם בו עושים את התשליך, כשהם מתפללים, רוקדים ושרים. רגע מרומם בפני עצמו.
 
בסוף הסרט פול מזורסקי התוודה. הוא אמר למצלמות שכשהיה קטן וגר בברוקלין הוא היה צוחק על ילדי החסידים עם הפאות והלבוש המצחיק. הוא הדגיש שהנסיעה הזו לא החזירה אותו בתשובה, הוא עדיין חילוני שאוהב את החיים, אבל המסע הזה שינה בתוכו משהו. עכשיו יש לו סבלנות, ואפילו אהבה, לחסידים והוא לא יצחק עליהם יותר.
 
זה הופך את "ייפי" לא רק לסרט האחרון של מזורסקי, אלא גם לאחד הסרטים היחידים בהיסטוריה של הוליווד שיש בו עניין של תשובה וחיפוש האמת.