כשהמנהל הוא הדמיון

זה מדהים. אפילו כשאני מדמיינת
את מה שאני כותבת, המילים זורמות
ממני בלי קושי, מחכות לי בפינה, שמחות
לאיד ומלוות במועקה לוחצת. ככה זה
כשהדמיון נהיה המנהל של החיים.
 
 
אומרים, שבמקום לומר "אין לי כוח" עדיף לומר "תן לי כוח"…
 
השפה השגורה בפינו, וגרוע יותר – זו השוכנת במחשבתנו, טבועה בשלל מונחים מדכאי מוטיבציה ומקצצי כנפיים הישר מבית היוצר של היצר הרע.
 
מבוקר ועד לילה נשטף מוחנו העדין בדמיונות ומחשבות שמנהלים את חיינו. המציאות האובייקטיבית תופסת אחוז מאוד קטן מתוך הסרט בו אנו חיים. במקרה הטוב, ברגע של חוסר ריכוז והזזת המחשבות הצידה, היא פורצת אל הדלת הפתוחה. ואם התמזל מזלנו ולא הפרענו לה, אז זכינו ברגע של חסד, בחיבור להוויה ולהווה. במקרה הרע, ננצל כל דבר שיקרה לנו לעוד דמיונות, מחשבות ו"התענגות" על מזלנו הרע ששפר עלינו.
 
יש אנשים שמקריבים את כל חייהם לדמיונות. הם חיים בכעס נורא, במסכנות, ומרגישים כמו קרבנות על המזבח.
 
רובנו הוזים כל היום בשיגיונות שווא – "יואו, איך לא בא לי ללכת לעבודה מחר. אין לי כוח ליום הזה בכלל. נמאס לי לגמרי מהשגרה הזאת. עוד פעם אותו דבר. זה משעמם ומדכא"…
 
זה מדהים. אפילו כשאני מדמיינת את הסיטואציה ה"מבאסת" שתיארתי בפסקה מעל, המילים זורמות ממני בלי קושי, קולחות, כמו רק מחכות לי בפינה, שמחות לאיד, רוצות לצאת החוצה אל הכתב. אל המילים הללו מתלווה תחושה קשה של כובד, מועקה ולחץ. הבטן שלי וכל אזור החזה מגיבים למילים אלה בהתכווצות ובהרגשת בחילה. אפילו הפנים שלי מתכרכמות והכתפיים יותר שפופות.
 
ואני חושבת לעצמי, כמה שעות ביום אני "מבלה" במחשבות מסוג זה ומה זה עושה לגוף שלי, וזה עוד בלי להזכיר כרגע מה זה עושה להוויה האנרגטית שמלווה את חיי.
 
מחלות וכאבים הם הרבה פעמים תוצר לוואי של המחשבות האלו. לפעמים אנחנו מסוגלים להביא על עצמנו מחלות כרוניות כמו אולקוס, טחורים וכאבי ראש כרוניים, ולפעמים זה מגיע אפילו למחלות קשות, רחמנא לצלן.
 
זאת עובדה שמחשבה בוראת מציאות. בזמן האחרון זה עלה לדיון הציבורי ואפשר למצוא את זה אף בתיאוריות כמו "הסוד" וכו'.
 
כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו – "זה אני, מה לעשות. אני כבר לא אשתנה", או "אני? אין לי סבלנות. מעולם לא הייתה לי. אני טיפוס כזה, תמיד על קוצים, מחפש את הדבר הבא", או "כמה אני שונאת לקפל כביסה. אני ממש נכנסת לדיכאון לנוכח הערימה הלא מקופלת שעומדת לפני"… וכך, בלי לשים לב, אנחנו מקבעים מציאות שלילית שלא מאפשרת לנו להשתנות. עצם העובדה שיש דברים שעלינו לעשות והם קשים לנו, אנחנו, דרך המחשבה, מקשים עלינו יותר בעשייתם ו"מבלים" את זמן המטלה באנרגיות שליליות.
 
בעוונותינו הרבים, אנחנו עושים זאת גם לילדינו. "היא מאוד מפוזרת, הקטנה", או "הוא עצלן מאוד", "היא אוהבת להרגיז", "הוא מאוד לא חברותי" ועוד. ילדינו הרכים והמתוקים, שנמצאים עדיין בשלב בו אופיים ואישיותם רק מתעצבים, מושפעים המון מההגדרות והקטלוגים האלה ועלולים להיות אנשים עם תכונות כאלה ואחרות רק בגלל שכך התייחסנו אליהם. בעתיד הם יצטרכו לעמול קשה בעבודת מידות-הנפש כדי לתקן את הקיבועים שנכפו עליהם.
 
המודעות לנושא היא חלק מפתרון הבעיה. בדרך כלל מדובר בדפוסים שחוזרים על עצמם וניתן לעקוב אחריהם ולזהותם. ברגע שעלינו על מחשבה כזאת אנחנו כבר יוצרים מרווח ממנה, ויש לנו יכולת לבחון אותה ממרחק. המחשבה כבר לא כולאת אותנו בתוכה. יש לנו פרצה בעזרתה נוכל להשתחרר ממנה.
 
וכמו כל דבר בחיים, זה עניין של תרגול. וכאן נכנס גם אלמנט האמונה. כי אחרי שיצרנו את המרווח, זה המקום של הקדוש-ברוך-הוא להיכנס פנימה, לעזור לנו להשתחרר ולשנות כיוון. בעצם האמונה והדבקות בהשם יתברך אנחנו נמשכים לטוב, להוויה ולהווה, ואיתם מתמלאים ברגשות חיוביים של שחרור ושמחה.
 
ככל שנדבק בו יותר, כך הוא יכוון את דרכנו לעבר הטוב, האמת והשמחה התמידית.
 
ככל שנרפה וניתן לו מקום להשפיע, כך נזכה לחיות חיים אמיתיים, כאלה הראויים להיקרא חיים, ושבערוב ימינו נסתכל לאחור ונרווה מהם נחת. אמן כן יהי רצון.