לא נפסיק לקוות!

במשך אלפי שנות גלות לא
התייאשנו לרגע, לא חדלנו לקוות.
זה מה שנמשיך לעשות גם עכשיו!
טליה לוי עם מילות כאב ותקווה
בעקבות הטבח בבית הכנסת בהר
נוף.
 
 
שוב, כמו כולם, קמתי בבוקר של יום שלישי, בוקר רגיל עם העיסוקים הרגילים – לארגן את הילדים, לשלוח אותם למסגרות הלימוד, להתארגן לעוד יום עבודה… ואז – בום! בבת אחת הידיעה המצמררת, בהתחלה בצורה מעורפלת ובלי כל הפרטים, מכה בי – הטבח הנורא שהיה בבית הכנסת בשכונת הר נוף שבירושלים.
 
'עוד פעם, אבא? עוד פעם הם הצליחו להוציא את המזימות השפלות שלהם לפועל? הצליחו לפגוע בנו?' אני תוהה ביני לבין עצמי ובין אלוקים, אבא שבשמים, כואבת את הידיעה הקשה שהכתה, מן הסתם, בכל אחד מעם ישראל.
 
ככך שהשעות חולפות גודל הטרגדיה האיומה והמזעזעת מתבהרת. לצד התיאורים מצטרפות תמונות זוועה בזו אחר זו. אני כואבת כל כך, לא מסוגלת לתפקד.
 
מאמרים נוספים בנושא:
כולנו בשדה הקרב
כהרף  עין
על קידוש  השם
מומבאי: המלחמה האמיתית
 
'כל פעם מחדש לראות את התמונות האלה…' אני חושבת לעצמי, 'עוד לא הספקנו להחלים מ'הישנות', מהפיגועים הקודמים שהיו לא מזמן, ושוב, אנחנו עדים לתמונות רוויות דם יהודי שנשפך ביחד עם הדמעות החמות ששוטפות את הפנים… אבא, אין אפילו זמן להתאבל ולזכור. המציאות הזו בה אנו חיים סוחפת אותנו למקרה הבא, לכאב הבא…'
 
עוד שלולית דם. עוד יד שמוטה בצידי הדרך נפרדת צעירה כל כך מהעולם הזה. שוב ילדים שעוד לא הכירו את הוריהם נפרדים בדממה מגופה עטופה טלית. שוב הורים אוהבים שנותרים בידיים ריקות וחלל אדיר בלב. עוד קבר טרי ועוד הבטחות מהדרגים הגבוהים.
 
אבל בפועל, שום דבר.
 
אני לא מפסיקה לשאול את עצמי, עד מתי? עד מתי נמשיך כך? עד מתי נמשיך לקנות את ההבלים שמוכרים לנו?!? למה אנחנו לא מחוברים מספיק להיסטוריה שלנו מאז ומעולם ומנפנפים בה בבטחה? עשיו שונא ליעקב, זאת עובדה. איזה שלום ואיזה חלום? על מה הם מדברים בכלל?  
 
זה לא קל להיות העם הנבחר, עם שנבחר לחיות במלחמה תמידית, מלחמת קיום על זכותו להיות עם, על ארצו ואדמתו. אבל לא בכוחי ועוצם ידי אנחנו מתבקשים לעשות את זה. גם לא בעובדה שמחקנו מתעודת הזהות שלנו את הלאום, את זה אנחנו צריכים לשאת בגאון, לא לפחד לומר שארץ ישראל היא שלנו, היא הבית שלנו, היא נחלת אבותינו שירשנו ביושר, ההבטחה האינסופית של בורא עולם לאבותינו.
 
"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מראשית שנה ועד אחרית" – זאת הארץ שלנו, המקום בו נולדנו וגדלנו. ולא רק אנחנו, אלא אבות אבותינו, וזו הזכות הגדולה שלנו לשמור עליה, להעריך אותה, לא להיכנע ללחצים, הסכמים ופשרות. זאת המתנה שאלוקים נתן לנו.
 
במקום שמסמל את הקדושה, את ביתו של בורא עולם, את מקדש המעט שלנו, בלב ליבה של ירושלים, לא 'התנחלות' או ישוב מחוץ 'לקו הירוק', לא שטחים או כל הגדרה אחרת. במקום שזה בברור כשמש שמותר לנו (כן, יש לנו רשות, אבל הכי מצחיק – ממי?) לגור שם! כן, ושם טובחים אותנו.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אנטישמים  במילים שלהם
בכוח  האהבה
ירושלים, האהבה הגדולה של חיי
יש  תקווה
 
נראה שהקורבנות הי"ד נבחרו בקפידה משמים, יהודים שסיפורי החסד ואהבת ישראל שלהם רק הלכו לפניהם. למה? לנו אין שמץ של הבנה או מושג, בטח לא בחשבונות שמים. הם נבחרו להיות הרוגי מלכות, הם נבחרו לקדש את שמו של בורא עולם.
 
אי אפשר להתעלם מהתחושה הקשה שדם יקר נשפך כאן, לא משנה מי הוא ומאיזה מוצא הוא – יהודי או דרוזי, ולאיזה חוג הוא משתייך. זה פשוט כואב, חותך בבשר ממקום עמוק וכואב.
 
יש קשר בלתי נפרד בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. אנחנו לא צריכים להתנצל בפני אף אחד שהתורה מזינה אותנו, לא צריכים לנסות להתמזג בין אומות העולם, אפשר בהחלט לשמור על הייחודיות שלנו כעם, זה מה שיפה בנו. כן, תגידו את זה בקול, אל תתביישו. לא צריך להתייפייף. אנחנו כאן בזכות, בקדושה ובירושה. זה הבית שלנו. נשמור על ארץ ישראל שלנו שלמה ומאוחדת עד שנזכה לחזות בשובו של אבא היקר לציון, לבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו. וכל זמן שנשמה בקרבנו, לא נפסיק להתפלל ולייחל לזמן הנפלא הזה.
 
במשך אלפי שנות גלות לא התייאשנו לרגע, לא חדלנו לקוות. זה מה שנמשיך לעשות גם עכשיו. עם ישראל חי! נישא את עינינו לרגע המובטח הזה, לשובך ברחמים לציון. לשקט והשלווה והביטחון של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, של הגאולה. אמן.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com