ליצור כלים גדולים

אין קיצורי דרך וגם לא כפתורי קסם.
מפתח ההצלחה הוא ההבנה שכל
המהמורות שבדרך הן דבר זמני בלבד.
ניפול, אבל גם נקום. ננער את הבגדים
ונמשיך הלאה…

לאחרונה, קראתי את הספר "השתפכות הנפש" (בתרגום נפלא לאנגלית של הרב אריה קפלן). ספר זה מקבץ חלק מדבריו של רבי נתן מברסלב (שמופיעים במספר ספרים), על פי דבריו של רבי נחמן מברסלב, על תפילות והתבודדות.

היה מאוד מעניין לקרוא אותו, ומספר דברים עוררו את תשומת ליבי באופן מיוחד ככל שהעמקתי בקריאת הספר. אבל דבר אחד, שהיה מעניין מאוד, חזר על עצמו שוב ושוב והוא – שההתקרבות אל השם היא לא תהליך פשוט וקל. אין שום קיצורי דרך, או כפתורי קסם. על האדם לעבור המון ירידות, אכזבות ומכשולים בדרך להיות יהודי טוב ולחיות עם השם – שהוא חלק בלתי נפרד מחייו. אבל המפתח להצלחה הוא ההבנה, שאותם מכשולים ומהמורות שבדרך הם דבר זמני בלבד, וכל פעם פשוט תצטרך לקום על הרגליים, לנער את הברכיים ולהמשיך הלאה. כי בסופו של דבר, השם ירחם עליך, וכל התפילות, הכיסופים והגעגועים, המאמצים וכל מה שהשקעת – יתחיל לפעול מתישהו.

כשקראתי את זה, התגובה שלי הייתה קצת מעורבת. מצד אחד, היה נפלא לדעת שכל המניעות והקשיים הם דבר ‘טבעי’ וחלק מהתהליך. אבל מן הצד השני, חלק ממני נבהל: "מה? אתה רוצה לומר לי שאחרי כל מה שקרה איתי בשנים האחרונות, יכול להיות שיהיו עוד שנים על גבי שנים של קשיים ומניעות, ורק אז אתחיל לזוז קדימה?!?"

אני לא צריכה לספר לכם של מי היה ה’קול’ הזה. אבל הנה רמז: זה בהחלט לא היה קולו של היצר הטוב שלי. היצר הטוב שלי יודע שהעולם זה הוא זמני, עקר ומטעה. הוא יודע היטב שכל העניין שלנו כאן הוא התהליך, עם כל העליות ועם (הרבה מאוד, ואולי גם יותר) ירידות. הוא יודע שיש בי הרבה מאוד ‘חומר דביק’ שצריך להסירו ולנקות אותו מהנשמה שלי לפני שאחזור למעלה, וכל מה שאני חווה כאן בעולם הזה הוא חסד אמיתי, במיוחד הדברים הקשים בחיי.

אבל היצר הרע שלי רוצה חיים קלים. הוא הגיע למצב שהוא כבר אומר ‘די, מספיק!’… כנראה שהספיק לו מכל הרצון שלי להמשיך ולאחוז באמונה. אולי גם נמאס לו מכל הפינג-פונג שלי ממניעה למכשול, עליות ירידות, וממשבר אחד לשני. היצר הרע שלי רוצה שהדברים יהיו הרבה יותר קלים, לשם שינוי.

אבל אני יודעת שהיצר הרע שלי לא דואג לי ובטח לא לאינטרסים שלי. ממש לא. הוא כל הזמן מנסה להוביל את הנשמה שלי לתרדמה ארוכת שנים, כך שאפסיק להשקיע בניקיון הדברים הדביקים, ושאפסיק לשאוף לצמוח ולגדול בעבודת השם שלי. אבל הבעיה היא, שהקול שלו צעקני, והוא עקשן. ואני (לא פעם) מוצאת את עצמי מסכימה איתו…

אז מה עושים?

מספר שבועות קודם לכן. חברה טובה שלי שאלה אותי אם אני מאמינה שכאשר אדם רוצה לצמוח ולגדול בעבודת השם שלו, אז הוא צריך לחוות זמנים קשים בחייו. הייתי צריכה כמה דקות טובות כדי לארגן תשובה הולמת. מניסיון של מספר שנים הייתי מיד אומרת ‘כן’ – כן, צריך לסבול כדי להתקרב אל השם.

אבל אז נזכרתי במשהו אחר שקראתי בכמה ספרים של כותבים ברסלברים, על כוח התפילה. השם רוצה שיהיה לנו קשר איתו. בדרך כלל, הדרך היחידה שזה יכול להתבצע היא על ידי שהשם שולח לנו ‘סבל’ – ילדים שאין, חולי, בעיות כלכליות, חוסר שלום בית, וכן הלאה.

בזרימה הנורמאלית של הדברים, ברגע שהסבל נעלם, כך גם נעלמת הקרבה שלנו אל השם – שהגוף רואה בה דבר טוב (היצר הרע שמשפיע עליו עם תאוות, יצרים וכו’), אבל זה רעל נוראי לנשמה. אבל ישנה דרך אחת נפלאה בעזרתה אנו יכולים לזכות לטוב הגשמי, מבלי שהנשמה תצטרך לשלם את המחיר. ואני מדברת על התפילה.

כי התפילה, וההתבודדות בפרט, בונה לנו כלים רוחניים גדולים יותר, בעזרתם אנו יכולים להכיל את השפע הרוחני מבלי לפגוע בנשמה שלנו וגם לא להתרחק מהשם.

שנים שלא זכיתי להגיע לדרגה הזאת. תמיד הייתי במקום בו הייתי קרובה להשם בגלל זמנים קשים שחוויתי. אבל עכשיו, אני מוכנה להמשיך הלאה, לעלות שלב נוסף.

עכשיו, אני רוצה לעבוד את השם מתוך אהבה, ולא בגלל הפחד ממה שהשם יעשה לי אם לא אקיים את מצוותיו. אבל אני יודעת שיש לפניי עוד עבודה רבה לפני שאגיע לשלב הזה, אז אני מתפללת מעומק נשמתי, ומנסה לבנות כלים רוחניים גדולים יותר.

בשבועות האחרונים, זכיתי לעשות תשע פעמים שש שעות התבודדות, שהתמקדו בעיקר בבקשה מהשם שיעזור לנו למצוא את הקהילה המתאימה לנו, מקום בו נוכל לעבוד את השם מתוך אהבה ושמחה, שפע שבעזרתו נוכל לקנות בית שיהיה כל כולו מושתת על התורה והמצוות, בית שיכיל את אור השם.

אני מאוד מקווה שלא אצטרך לחכות שנים על גבי שנים עד שאגיע לשלב הזה. אני מאמינה שאם אמשיך להתפלל, לא אצטרך לבחור בין מה שטוב לגוף שלי לבין מה שטוב לנשמה – בגלל שתהיה ביניהם אחדות, והיצר הרע שלי יצטרך לקבל את זה.

וכשזה יקרה, אני מתכוונת לעשות מסיבה.