למי יש זכות קדימה?

החלום נגנז כשאתה מגלה שאתה
לא לבד בכביש. יש שם עוד יצורים
כמוך בכל מיני צבעים וצורות. ובמקום
הזה עולה שאלת השאלות: למי יש
זכות קדימה?
 
 
בישוב בו אני גרה יש רחוב צר בו יש מקום רק למכונית אחת לעבור. הבעיה היא שהוא רחוב דו-סטרי ואף פעם לא ברור למי יש את זכות הקדימה לעבור ראשון. העובדה הזאת גורמת לי להיקלע, כמעט בכל פעם שאני עוברת שם, למצבים שונים ומשונים (וזה בדרך לגן של הילדים, אני עוברת שם לפעמים שמונה פעמים ביום). אני תמיד חושבת שצריך להציב שם מצלמה כדי לראות את תגובות האנשים במצבים האלה, ועל פי זה לבחון את הטבע של המין האנושי כולו. זה ממש מצחיק, אבל הכביש הוא זירה שאין כדוגמתה לעבודת המידות וחשבון נפש, וניתן לראות שם את כל סוגי האנשים ומגוון רחב של מידות כגון: וותרנות, איפוק, סבלנות וסובלנות, לדון לכף זכות, אדיבות, נדיבות, אמונה שלמה, שמחה בחלקך, פרגון, אהבה לבריות. ולעומתם, כעס, קנאה, שנאה ועוד.
 
אתה יושב לך ברכב שלך, גבוה ונישא, מורם מעם (במיוחד אם זה בתוך הג'יפ) על כסא נוח כמו של מלך אמיתי, עטוף בבועה שלך, מוגן מפגעי מזג האוויר, מבודד מרעש ונזקי הסביבה. היד על ההגה, הרגל על דוושת הגז, השמים כחולים ללא עננים והאופק הרחוק קוראים לך לפתוח במסע, להתקדם, ועדיף כמה שיותר מהר.
 
לפתע, נגנז החלום כשאתה מגלה שאתה לא לבד בכביש. עוד יצורים כמוך, בכל מיני צבעים וצורות, מלווים אותך במסע ואתה אמור להתחשב בצרכים של המכונות הללו, ללא הפנים וההבעה. ההפתעה מכה בך ללא רחם. מה, אני לא לבד פה בכביש? הכביש לא שייך רק לי? אני צריך לתמרן בין כל מי שמסביבי?
 
למה שאני אוותר לו להיכנס לפניי בתור? הוא נהג בחוסר הגינות כשעקף כך את כולם בכוונה…   
 
אוף, דווקא עכשיו המשאית הזאת צריכה לפרוק את הסחורה שלה ולחסום לי את הדרך? איזו חוצפה! הם לא יכולים לעשות את זה בשעות הלילה כשיש פחות תנועה?     
                   
בסדר, בסדר, הבנתי שאת מחפשת חנייה. זה לא אומר שאת צריכה לנסוע כל כך לאט. הו, סוף סוף היא מצאה מקום אבל זה בדיוק המזל האומלל שלי, שעכשיו לוקח לה שעות להיכנס. היא ממש לא יודעת לנהוג האישה הזאת. נהגת גרועה, בחיי… והיד נשלחת אוטומטית אל הצופר – החלק שעושה המון רעש בחוץ, ובכך נותן לרעש שבפנים לשכוח לרגע אחד.
 
חוסר הסובלנות מציף אותי. כל שנייה נמתחת לזמן אינסופי. אני יושבת בכיסא נוח, מורמת מעם, שומעת מוסיקה, המזגן על פול נושב בשערותיי, אבל בפנים אני רותחת כמו קלחת על האש. הבטן מתהפכת, זיעה קרה מכסה את גבי ומצחי, נמלים קטנות עולות בגפיי והצבע בפני משתנה מלבן לאדום במהירות שיא. בקיצור, אני נהיית חולה ברגע.
 
תנשמי, אני מזכירה לעצמי. זה עוד רגע עובר. אבל ההיא מקדימה מסרבת לזוז ולפנות לי את המקום. סבלנות שרון, סבלנות. את בן אדם שרוצה לעבוד על מידותיו, אל תתני לסערה שבתוכך להשתלט עליך. ברקע אני שומעת את הבת שלי מתחילה להילחץ, כי היא יודעת שאמא שלה עלולה עוד רגע לאבד שליטה ולהשפריץ את הקיטור שלה לכל עבר. "אמא" היא אומרת, "איזה חוצפנית היא (ועוד כמה שמות גנאי) למה היא לא זזה? מה היא חושבת שזה הכביש שלה?"
 
לשמע המחשבות שלי שנאמרות בקול רם על ידי הקטנה שלי, שם מאחור, אני מאלצת את עצמי להירגע. איזה דוגמה אני נותנת לילדה? הרי הסיכויים שהיא תגדל ותגיב בדיוק כמוני הם גבוהים לאין שיעור. לזה אני לא מוכנה! אז אני מתאפקת ואומרת בקול נחמד, "לא נורא מתוקה, יש לה כנראה סיבה ממש טובה לעמוד ככה באמצע הכביש, לגברת הזאת. אנחנו צריכות לחכות בסבלנות ולאחל לה כל טוב ושתהיה בריאה אמן". אני מסיימת בחיוך מעושה.
 
עם השנים פיתחתי טכניקות שונות להפגת הלחץ. אחת השיטות היא שאנחנו משחקים כאילו אנחנו צופרים בפרעות, כמו שעושים הנהגים בהודו. "פיפ, פיפ, פיייייייייפ" הילדים ואני צועקים בתוך הרכב בקולי קולות, ואני עושה פנטומימה של מכות נמרצות במרכז ההגה. זה נשמע מצחיק אבל זה עוזר, בחיי. לפעמים הדרך מתפנה מאליה, כאילו הצפירות שלנו העירו את המכוניות מתרדמה ארוכה ונמשכת.
 
אבל כמובן שהפיתרון המוצלח ביותר הוא כמו תמיד לשוחח עם הקדוש-ברוך-הוא, לשפוך בפניו את כל חוסר הסבלנות והלחץ, במטרה להבין שהכל לטובה ושהכל מאיתו יתברך. לנסות לעמוד בניסיון הזה שוב ושוב בגבורה ובאיפוק.
 
אני מנסה להתייחס לכביש כמו לזירה שמהווה מצע לעבודת 'ואהבת לרעך כמוך'. בראשי מתנגנת המנגינה "שלי שלך, שלך שלך, זה כלל גדול בתורה", כי אולי באמת ארגיש כך ולא כמו שאני מרגישה באמת "שלי שלי, ורק שלי".
 
באחד הימים חיפשתי חניה זמן רב ליד הסופר. הילדים צעקו ורבו מאחור ואני כבר הייתי מוכנה לוותר על הקניות לשבת ולחזור הביתה, כשלפתע ראיתי אדון צועד אל רכבו. "אתה יוצא?" שאלתי מלאת תקווה. כן, הוא ענה והצביע על רכבו. ואני הרגשתי הקלה כזו, כאילו ראיתי זה עתה את המשיח בכבודו ובעצמו. חיכיתי בסבלנות בצד שהאדון יסיים להעמיס את הקניות בתא המטען ויחזיר את העגלה. סוף סוף, הגיע הרגע המיוחל בו הוא יצא מהחניה. חיכיתי בדריכות ובשנייה שבאתי להיכנס לחניה, הפתיע אותי רכב מהצד השני וגלש באלגנטיות למקום הפנוי. "אני הייתי פה קודם" נפנפתי לאישה שיצאה מהג'יפ שלה. אך הגברת המשיכה ללכת בהתעלמות מוחלטת.
 
הילדים שתקו, מחכים בחרדה למוצא פי. הנה עכשיו אמא תתחיל להשתגע ולעשות בלגאן. אבל אני הפתעתי אפילו את עצמי. שמעתי קול בתוכי שאומר לי "את אישה דתייה, תעבדי על מידותייך תתאפקי ותוותרי. אל תשכחי – הכל מאת השם. הרי לא יעזור לך עכשיו לריב איתה, היא כבר לא תצא מהחניה. נותר לך רק לנסות לא לכעוס". סובבתי את הרכב בלא אומר דברים. הילדים היו בהלם. "אמא איזו וותרנית את, כל הכבוד. אנחנו נעשה לך פתק של מעשים טובים" הם אמרו בכנות ובפרגון. ואני? ליבי התמלא בשמחה גדולה כי הייתי זקוקה לעידוד ולהכרת הטוב הזאת. כמובן שמיד התפנתה לי חנייה נוספת, קלה ורחבה וקרובה יותר לכניסה לסופר. זכיתי לוותר, לעשות מצווה, לעבוד על הכעס, לייצג את המגזר בכבוד, לתת דוגמה טובה לילדיי, ואפילו בחנייה טובה יותר. זה מה שנקרא לזכות בכל הקופה…
 
אז בפעם הבאה שאנחנו נוהגים, בוא ננסה לקחת את זה כפרויקט שבו אנחנו עובדים על המידות הטובות שלנו, ננסה להפגין אהבה ואחווה, כבוד ורעות. לא תמיד הדברים קורים על פי רצוננו, וצריך לדעת להרפות מהשליטה ולסמוך על הקדוש-ברוך-הוא שמה שקורה עכשיו זה הכי טוב בשבילי. אנחנו נוטים להעלות השערות ובטוחים שאנחנו גם צודקים. לרוב, כמובן, אנחנו טועים. לכן, גם על הכביש ננסה לדון לכף זכות ולהעריך לטובה. אני לפעמים לא מצליחה, לכן אני ממציאה תירוצים שיסברו את אוזניי למעשים הבלתי נתפסים של אחרים. אחד המוצלחים והידועים הוא: "הוא ממהר כי אשתו צריכה ללדת". אבל גם "היא מאחרת לפעוטון" יכול לעבוד. כל אחד לפי אמת המידות שלו.
 
סעו לשלום ותחזרו בשלום, ואל תשכחו להרוויח מצוות ומידות טובות בדרך.