רוצה להיות כוכב

כולם רוצים להיות כוכבים. שרון
רוטר מנסה לברר מה דוחף את כל
'כוכבי האינסטנט' לאור הזרקורים,
המחיר היקר שמשלם הכוכב
וההשפעה שלו על הקהל ועצמו.
 
 
כל אחד רוצה להיות כוכב, ועדיף כמה שיותר מהר, מה שנקרא "כוכב אינסטנט". יש, כמובן, את אלה בינינו שמבטלים את הצורך הזה או שבאמת הוא קיים אצלם במידה פחותה, אך אי אפשר להכחיש שלכל אחד יש נטייה כזאת בלב, במידה זו או אחרת.
 
הצורך הזה יכול לנבוע ממקום רגשי, כזה שרוצה וזקוק להכרה ולאהבה גורפת וממספר רב של אנשים, או כתוצאה של שטיפת מוח שמתרחשת בשנים האחרונות בה המדיה תופסת חלק נכבד מחיינו ואנחנו מייחסים לה משקל כה רב. נוצר מצב שלתקשורת יש כוח עצום בידה ושהיא יכולה להרים או להרוס בן אדם בשורה מודגשת אחת.
 
אני תמיד נדהמת לגלות שאחרי שעושים איתי כתבה בעיתון היחס אלי משתנה, אפילו מאנשים שמכירים אותי כבר שנים ואפילו מאנשים שלא תופסים מהתקשורת איזה בעל סמכא. פתאום מסתכלים עלי אחרת, במין סוג של הערכה. כאילו שאם בעיתון החליטו לכתוב עלי אז זה אומר שאני באמת שווה, אולי אפילו יותר מאחרים. "זאתי, היא לא סתם אחת, אל תראו אותה ככה, כתבו עליה בעיתון. פששששש…"
 
אפילו אני נופלת לפח הזה בהיסח הדעת. לא לגבי עצמי כמובן, את עצמי אני מכירה ויודעת שאני לא יותר שווה מאף אחד אחר, אבל כשאני נתקלת בכתבה על דמות שמעניינת אותי, וככל שאני מתעמקת בקריאה, אני מגלה בתוכי את אותו קול שאומר "פששששש… היא באמת משהו אם עשו עליה כזאת כתבה גדולה ועוד נתנו לה את תמונת השער…"
 
מאמרים נוספים בנושא:
זמר או אליל?
לא קונה לך אהבה
לשיר, לנגן ולשמוח תמיד
 
ואפילו שאני יודעת שזה הבל הבלים ושאין לזה שום אחיזה במציאות האמיתית, אני מצליחה עדיין להתבלבל וליפול לפח הזה שוב ושוב.
 
אבל יותר מכל, אני יודעת שהצורך בפרסום נובע ממידת הגאווה.
 
מתוך היכרות עמוקה עם העולם הזה, אני מוצאת שמאוד קשה להיות מפורסם ולא ליפול למידה מופרזת של גאווה, שגורמת לבלבולים ולהרבה מאוד יצר רע שמתבטא בכל מיני דרכים – קנאה, חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון, חוסר פרגון לאחרים ולעצמך, רכושנות, חשדנות, תחושה חזקה של כוחי ועוצם ידי, והרבה הרס עצמי ותאוות שמובילים לדיכאון ולצריכה של עזרים חיצוניים שעוזרים לשכך קצת את כל הכאב הזה.
 
ככל שאתה יותר מפורסם, אדם ציבורי שאין לו פרטיות וענייניו כולם מוצגים בציבור הרחב, אזי מתקיימת סביבך תעשייה שלמה שמעורבים בה סכומי כסף גדולים ואחריות גדולה להרבה אנשים שתלויים בך. סיר הלחץ הזה לא תורם לאיזון הנפשי שלך, אלא להיפך. מעורבבים בך יחד תחושות חזקות של רוממות רוח, אגו ענק וגאווה עצמית, ובד בבד תחושת כישלון חרוץ, החמצה ובושה בידיעה אבסורדית שאתה בעצם מלך שהוא גם אפס, ושאתה לא מפסיק לשקר לעצמך ולכולם ולעבוד עליהם בעיניים.
 
המחלוקות העצמית הללו יכולות לגרום לבן אדם להשתגע ולאבד את הכיוון לגמרי. להתרחק מעצמו, מהבורא ומדרך האמת ולחיות חיים לא פשוטים של עליות וירידות חדות ומטלטלות.
 
אבל בתוך הרצון ליצור ישנה דרך שבה אפשר להימנע מהמעגל ההרסני הזה. דרך זו אומנם קשה ודורשת דיוק ועבודה עצמית, היא גם פחות בומבסטית וחיצונית והתגמול עליה הוא פרטי ואישי,  אך היא בריאה יותר לנפש ומאפשרת סיפוק אמיתי ונכון.
 
כמו בכל דבר בחיינו, גם כשאנו באים ליצור עלינו לשוב לבדוק ולברר מהו המקום שמפעיל אותנו, מדוע אנחנו יוצרים ובשביל מי.
 
אומה של עיתונאים
למה שלא תנסי?
מחפש  עבודה
 
כל אחד שהתנסה בסוג מסוים של יצירה יכול להעיד שהיצירות הכי מוצלחות, אלו שכולם אוהבים ואין עליהם עוררין, הן אלה שהגיעו אליך בהיסח הדעת, בלי מאמץ, מתוך הרפיה וזרימה. לא אחת שמעתי את היוצר מעיד, שבזמן היצירה הוא מרגיש כמו צינור חלול שדרכו רק עוברת ההשראה ממקום לא ידוע אל עולם החומר הגשמי. לעיתים, כאשר סיימת, אתה מסתכל בפליאה על היצירה, כאינך מזהה את חלקך בה ואפילו היא מרגישה זרה ומנותקת. תחושת הניתוק הזו נמשכת במיוחד אחרי שאתה מסיים את העבודה עליה ומשחרר אותה אל הציבור. אז היצירה ממש עוזבת את הקן ופורשת כנפיים משלה, ולעיתים אף יש לה השפעה הרבה מעבר למה שהתכוונת, יכולת לייחל או לחלום עליו.
 
כמו שבזמן היצירה יש תחושה חזקה שאין זה אתה בלבד שאחראי לתוצר, אלא התפקיד שלך הוא להיות כלי מעבר, מעין שליח להעביר מסר מסוים לעולם הזה, כך אין לקחת קרדיט לעצמך על ההשפעה שהיא יוצרת בעולם. נותר לך רק לשמוח שזכית להיות חלק מעשיית הטוב הזה ומהגשמתו.
 
במקרה הזה, הסיפוק שאתה חש אינו מערער את עולמך. אדרבה, הוא מעשיר אותו ועוזר לך להתכוון למקום אמיתי יותר שבו יש חיבור בינך ובין בורא עולם, בין עולם הרוח לעולם היצירה.