לנקות את החמץ מהלב

מכירים את התחושה של ל"שמור דברים בבטן"?

כמה פעמים ביום אנחנו מוצאים את עצמנו מבליגים, מעבירים ועוברים לדבר הבא עד המקרה ששובר את 'גב הגמל'… לא בשבוע וגם לא בחודש, אלא ביום אחד בלבד.

אותו דבר קרה לי כבר תקופה לא מבוטלת, כאשר שכנתי היקרה כל פעם אחר הצהריים שלחה את ילדיה החמודים לשחק עם הילדים שלי.

לצערי, העובדה שהתחלתי את היום השכם עם נץ החמה – טיפלתי, ארגנתי, סידרתי, עבדתי 8 שעות וחזרתי לעבוד בעבודה השנייה בבית – לא ממש עזרה לי. יום, יומיים עוד יום ושום דבר לא השתנה. התופעה ממשיכה.

היצר הרע ממש קפץ על ההזדמנות הזו (כמו בכל ניסיון) וארגן פגישת אימהות ספונטנית, ואיכשהו אמא אחרת אמרה: "כן, חודש שעבר אצלי זה היה ככה יום ביומו…."

אני מודה לבורא עולם על שהיה בעזרי ומנע ממני מלהגיב, מכיוון שאני משתדלת ללמד זכות על כל אדם. אבל היצר הרע דאג להזכיר לי את המשפט של אותה אמא יום יום בראש… ועדיין שתקתי.

הימים שמתקרבים עלינו לטובה הם הימים הכי מטורפים לפני פסח. 'עד כאן', אמרתי לעצמי. בימים של הניקיונות אני מקדישה את כל כולי לטהרת הניקיון – להוציא להשמיד ולאבד כל גרגיר של חמץ. נחושה בהחלטתי ששום גורם לא יעמוד בדרכי לבית הכשר.

באותו שבוע של תחילת הניקיונות המאסיביים, השעון הורה על השעה 17:00 בדיוק. ואז, דפיקה בדלת… לא טעיתם, שכנתי היקרה.

במקום לחייך, לדבר בנועם ולהגיד לשכנתי היקרה שהיום אני מאוד עסוקה, כי אני הרי מנקה לכבוד חג הפסח, לכן אשמח אם תבואו יותר מאוחר או ביום אחר, אז במילה אחת פשוט "התפוצצתי".

אמרתי לה את כל מה שאני מרגישה, כלומר את מה שגרמו לי להרגיש כלפיה, מבלי לשים לב לדבר הכי חשוב – מה אני גורמת לה להרגיש!

הרגשתי כאילו מטען של 100 קילו ירד לי מהלב. נרגעתי. אמרתי בדיוק את מה שאני מרגישה, וברוח העידן החדש טיהרתי אווירה וחידשתי אנרגיות…

איזו טעות…

בעודי מנקה את ארונות המטבח ופינות חבויות למיניהן, אני מוצאת וופלים שהילדים מחביאים, קופסאות שימורים שנאגרו ולא נאכלו חודשים, וכל מיני שאריות שהייתי צריכה לזרוק מלפני חודשים (לא שאני אוגרת, אני מנקה כל יומיים בערך), אבל זה מה שנקרא – ניקיון של פסח…

חשבתי לעצמי, איך אני אוגרת את כל הדברים האלה עד שבסופו של דבר אין להם שימוש והם פשוט נזרקים, כי הם חמץ ופסח מגיע?

הצטערתי על הבזבוז…

כמה נפלא השם יתברך שלא החסיר מאיתנו דבר וברא לנו מצפון.

ואז חשבתי לעצמי שוב, למה בעצם הייתי צריכה "לאגור" רגשות כלפי שכנתי שאני כל כך אוהבת, הרי "טוב שכן קרוב מאח רחוק"?

למה לא פניתי ושאלתי אם היא צריכה עזרה? אם הכל בסדר בעבודה ובבית כבר בימים הראשונים, שהתופעה רק החלה?

למה הייתי צריכה להיות טעונה כמו אקדח, שברגע שלוחצים על ההדק הכדור עושה דרכו אל המטרה ושום דבר לא יעצור אותו… הרי הוא יפגע במטרה?!

כמה פעמים אנחנו צוברים רגשות כאלה?

כמה מקרים גורליים כאלה קורים שהיו יכולים להימנע?

לצורך העניין, לריב עם הבעל שמשאיר את הצלחת על השולחן, חבר שמעכב אותנו בכל פעם מחדש בדקה שאנחנו ממהרים, מילה שנאמרת בשנייה שהיינו צריכים לשתוק… לכל אחד יש את המקרה שלו – את החמץ שלו בלב.

אם תשימו לב, בדרך כלל לא מדובר במקרים חדשים מהיום אלא בדברים שמצטברים בדיוק כמו חמץ.

החלטתי שאני צריכה לעשות פסח בלב ולהוציא את כל החמץ, פירור אחר פירור, ולא לחכות לדקה האחרונה של ביעור החמץ ורק אז להוציא שקית מלאה של חמץ שנאגר. את זה כולנו בהחלט צריכים לעשות.

וכדי שנוכל לקבל את פסח צריך לנקות חמץ ואז נוכל לאכול מצה.

מנקים את האות ח ומקבלים את האות ה.

האות אותה אות, פשוט ניקינו קו… (ודי קטנטן, אם שמתם לב). ההרגשה היא אותה הרגשה, אבל הכל תלוי איך אנחנו מנקים את המטען שבלב…

אז חברים, לא לשמור דברים בבטן שום דבר לא שווה פגיעה בלב של אחר.

ובנוגע לשכנתי היקרה, הזמנתי אותה לקפה וטיהרנו אווירה….

שיהיה לכולנו פסח שמח וכשר ונקי בבית, ובבית של הנשמה – בלב.