לשיר לנגן ולשמוח תמיד

 

 

 

ימי החנוכה עברו להם ואנו רוצים להמשיך את האור של חנוכה, אור התודה וההלל לכל השנה. כמו כן, יום י’ בטבת הוא יום ההילולה של רבי נתן זי"ע, לכן נזכיר קצת ממעשיו. 

 

אחד מפלאי עולם הגדולים ביותר שישנם, הוא ההסתרה העמוקה שיש על כל השירה וההודאה.

 

ההודאה לה’ היא התכלית של בריאת האדם, וכל התורה שלומד לשמור ולעשות – כל תכליתה להביא את האדם להודאה, כמובא בדברי רבינו בתורה ב’ בליקוטי מוהר"ן ח"ב, שעיקר שעשוע עולם הבא הוא ההודאה, וכמובא בגמרא, שלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים מלבד קרבן תודה, וכתוב עוד: "זובח תודה הוא יכבדנני", שעיקר כבודו של הבורא הוא ההודאה שמודים ומשבחים ושרים לפניו.

 

כדי להביא ראיות לעניין זה תכלה היריעה, מהפסוקים המבהילים שבפרשת התוכחה בספר דברים, שם כתוב במפורש שכל הקללות הנוראיות הן רק "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", כלומר, אפילו שיעשה האדם את כל המצוות וישמור על קלה כחמורה, אם אינו עושה זאת בשמחה ובטוב לבב, התורה מתארת את עונשו בצורה מזעזעת ביותר, ועד לדברי הראשונים והאחרונים, וביניהם הרמב"ם שפוסק בהלכות לולב, שכל מי שמונע עצמו מעבודת השמחה והריקוד ראוי להיפרע ממנו, ונקרא רשע ושוטה וכו’, והרמב"ן הכותב בפירושו על התורה, שכל תכלית בריאת כל העולמות היא בשביל שיכירו הברואים את בוראם ויודו לו.

 

כל תכליתנו כעם היא ההודאה, ולכן אנו הם נקראים יהודים, על שמו של יהודה, משום שכאשר ילדתו לאה אמרה: "עתה אודה את ה’", ונמצא שכל מהותו של היהודי בשורשו הוא ההודאה.

 

כבר הזכרנו הרבה במאמרינו קודמים, וכן בספרנו "בגן האמונה", שאין דבר המעורר דינים על האדם יותר מאשר כשאינו בשמחה ואינו מודה לה’. כי אותם דברים שאדם נכשל בהם, בעבירות, תאוות, ביצר רע, על כל אלה אפשר לדונו לכף זכות – יש לך יצר הרע, תאוות, אפשר עוד להבין שנכשלת. לכן זה לא מה שמעורר כל כך דינים על האדם. אבל כאשר האדם לא מרוצה ואינו מודה על כל הטובות שה’ עושה לו, וכל שכן כשמתלונן ובוכה – אין דבר שמכעיס יותר מזה את בית דין של מעלה.

 

 

הבט וראה קורא יקר, שכל מה שתיקנו לנו חכמינו ז"ל את ברכות השחר, ברכות הנהנין, פסוקי דזמרה, התפילות וכו’, הכל על מנת לחנך אותנו ולהזכיר לנו בחשיכת העולם הגשמי, שזו כל תכליתנו – להודות לה’, להלל ולזמר ולשבח.

 

אדם צריך לשיר לה’! לזמר! לנגן ניגונים! ליהנות מכל מילה בתפילה. לנגן את הברכות ואת ההללויות בניגון שמעורר ומשמח אותו, וכן את תפילת ‘שמונה-עשרה’ צריך שינגן ועל ידי זה הוא מלביש את השכינה בלבוש נפלא, וממתיק את כל הדינים.

 

מסופר על רבי נתן שבנסיעותיו היה נוסע בעגלה סגורה והיה עובד תוך כדי הנסיעה את עבודתו בתורה ותפילה.

 

פעם אחת, נסע עמו תלמידו רבי שמעון, והיה זה בזמן תפילת שחרית ורבי נתן החל את התיפלה. שמע התלמיד שרבו מתפלל בכבדות, בעצבות ממש, וכך זה נמשך עד שלפתע החל רבי נתן לזמר לאט לאט ניגון של שמחה, ואחר כך התגבר בשמחה יותר, ואחר כך בשמחה גדולה עוד יותר ויותר, עד שהחל להתפלל את תפילתו בהתלהבות, בשמחה עצומה, בדבקות נפלאה, בנועם נפלא, עד אשר הכפריים הגויים שהעגלה עברה דרך כפרם, עמדו מעבודתם והחלו לרוץ ולרדוף אחר העגלה בהשתוקקות לשמוע עוד את הזמרה הנפלאה שבקעה מתוך העגלה.

 

בהגיעו לתפילת ‘שמונה-עשרה’ היה רבי נתן שקוע בדבקות כזו, עד שתלמידיו היו מוכרחים להורידו על כפיהם מן העגלה ולהעמידו מול קיר של פונדק מזדמן, כדי יתפלל את תפילת ‘שמונה-עשרה’.

 

כשהמשיכו בדרכם שאל רבי שמעון את רבו, מה היה לו? מדוע בתחילה היה שקוע בכזו מרה שחורה, וכיצד התחזק לפתע בכזו שמחה והתלהבות?

 

אמר לו רבי נתן: בתחילת התפילה התגברה עלי מרה שחורה ועצבות נוראה, אחר כך נזכרתי במה שרבינו אמר, שצריך כל אדם להחיות עצמו בניגון של שמחה ובפרט בזמן התפילה, וכך התחלתי לנגן ניגון של שמחה עד שהשמחה גברה וגברה, והתפללתי את כל התפילה כולה בשמחה עצומה עד מאוד.

 

 

זהו הפלא הגדול ביותר בעולם באמת, שהתפילה, שכל כולה שירות ותשבחות של דוד המלך ע"ה שהיה כולו הודאה וזמרה, נאמרת בדרך כלל במרוצה ובקריאה חד-גונית, והאדם לא שם לב לכך שהוא פשוט סותר את עצמו: הוא קורא לכל העולם לזמר לה’ ולשיר לו, כמו שכתוב: "הודו לה’!  קראו בשמו! הודיעו בעמים עלילותיו! שירו לו! זמרו לו! שיחו בכל נפלאותיו!" – והוא בעצמו לא שר לה’!

 

או שאומר: "ברוך שאמר והיה העולם"! והוא לא שם לב למה שהוא אומר, שצריך לברך את ה’ – כמה טוב שבראת את העולם, תודה רבה לך ה’ שבראת את העולם, "ברוך שאמר והיה העולם"! – איזה עולם יפה בראת, איזה עולם נפלא, תודה רבה…

 

ודע, שאילו היו בני אדם עוסקים בהודאה ובשירה, היו מתבטלות כל הצרות והגלויות והיתה באה הגאולה. כי כל הצרות והמחלות וכו’, כולם אך ורק מחוסר שמחה, הודאה ושירה, שעל זה ישנו הקטרוג הגדול ביותר, כאמור לעיל.

 

 

ובאמת, על מנת שהאדם יגיע להודאה בשלמות, עליו ללמוד תורה, לעשות מצוות וכו’, אולם אל לו לשכוח למה הוא שואף להגיע בלמדו את התורה ובקיימו את המצוות – להודאה!

 

לכן גם את התורה עצמה צריכים לומר בניגון, והיא עצמה נקראת שירה, כמו שכתוב: "כתוב לך את השירה הזאת על ספר…" ולכן צריכים לנגן ולשיר גם את הלימוד, וכל אחד צריך למצוא את הניגון שלו בלימוד, בברכות, בתהלים, בליקוטי תפילות וכו’.

 

ועיקר הלימוד שמביא את האדם לידי הודאה הוא לימוד האמונה. רבינו כותב בתורה הנזכרת (ב’ חלק ב’), ששעשוע עולם הבא הוא הודאה ולימוד הלכה.

לימוד ההלכה נעשה בשתי דרכים:

 

האחת – לימוד ההלכה בפשיטות, שידע האדם את ההלכות ואת הדרך שילך בה ולא יכשל בעבירות, וזה נקרא שמוסיף ידיעה בידיעת האלוקות ויודע את ה’ יותר ויותר, לכן אמר רבינו שחייב כל אדם ללמוד בכל יום הלכות, ואמר שיום שאדם לא לומד בו הלכות, אותו היום אין לו תיקון. וכן מבטיח לנו אליהו הנביא זכור לטוב, שכל מי שלומד הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

 

השניה – לימוד ההלכות של האמונה, שזה נקרא שיודע ללכת בחיים ובדרך התשובה, וזה נעשה בעיקר על ידי שימוש הצדיק המלמד אותו ומדריך אותו בכל מהלכי החיים, וכאן הוא צריך להתחזק, כאן להתעורר, כאן להתחיל מחדש. כאן צריך לדעת כיצד לא לפול ולהוסיף בתפילה וכו’. וזה עיקר הלימוד של האמונה שמקבלים מן הצדיק.

 

ובאמת, כל ספר "בגן האמונה" שכתבנו בחסדי ה’, כל כולו ללמד את האדם את דרך האמונה ודעת ה’, ועל ידי זה יוכל להגיע לתכליתו ולמלאות את חייו בהודאה, בשירה ובניגון.

 

תודה רבה לך ה’ יתברך על כל הטובות שגמלתנו עד הנה, ויהי רצון שנזכה לשיר ולנגן כל היום כולו ולקיים את תכליתנו בעולם, ונזכה לגאולה השלמה במהרה אמן.