מאחורי הקלעים של “כיף להתלונן”

אם כבר לא כיף לך להתלונן, ולאנשים
לא נעים לומר לידך בקול רם את התלונות
שלהם – תדע שהצלחת! בשלושה צעדים
השגת את המטרה.חשיפה אל מאחורי
הקלעים של "כיף להתלונן".
 
 
"ממש ממש קשה לי" היא אמרה לי. " זה בלתי אפשרי, סיוט, מכה לא מהעולם הזה. אני לא יודעת איך אני הולכת לעבור את היום הזה/השבוע/השנה הזאת. זה הורג אותי, אני כבר מיואשת לגמרי…."
 
אני מקשיבה ומהנהנת, מנסה להיות אמפאטית, אבל בפנים הכל גועש ורועש. אני רוצה לדון אותה לכף זכות, אבל לא יכולה להבין איך, עם כל המתנות שהקדוש ברוך הוא בירך אותה, היא עוד מרשה לעצמה להתלונן. ושלא תחשבו, גם אני מתלוננת בהווייתי. זה כאילו באינסטינקט שלי. זה הדבר הראשון שקופץ לי בראש בסיטואציה שבה עולה קושי. מין גישה קורבנית שכזאת המלווה בכעס ובטרוניה. כי איך זה יתכן שעוד פעם נופל עלי התיק הזה עכשיו? ואיך, למען השם, אתמודד איתו עם כל העומס שיש לי?  
   
אז אני בהחלט מבינה את המקום שבו מרגישים את הצורך לפרוק, להוציא החוצה במילים את הקושי והתסכול, בגלל המחשבה התמימה שזה באמת עוזר לנו. אבל כששומעים את זה מבחוץ, ממישהו אחר, זה עלול לגרום למיאוס, וההד שהדברים האלה מעלה מעכיר את האוויר.
 
פתאום ברור שזה פוגע, בך ובסביבתך. זה לא נעים להיות בקרבת אנשים שמתלוננים. לעומת זאת, אנשים השמחים בחלקם הם כמו משב רוח מחייה ומרענן. וכל מה שאתה רוצה הוא רק לדבוק בפלא הזה, וכמה שיותר.
 
אבל בזמן האחרון אני מנסה לשנות את הגישה. כי שוב, ביהדות כמו ביהדות, הכל הפוך. איך שחשבת שצריך לנהוג, כלומר התגובה הראשונית שלך למצב כלשהו – תעשה הפוך. כי מה שחשבת שעוזר, בעצם, מסרס ומפיל.
 
תוכנית שלושת הצעדים
 
אז בעצת חכמים החלטתי לנקוט בשיטת אימון מבריקה שתהפוך אותי לאדם מאיר, חיובי ונוח. כזה שירצו לדבוק בו, ב"ה.  

הצעד ראשון – פשוט לשמור על הלשון. אנחנו יודעים, אבל לא משכילים להטמיע זאת בחיי היומיום, שלמילים יש כוח עצום. הן יכולות לברוא מציאות, להחיות או להמית. לכן חייבים מאוד להיזהר מדיבור שלילי. אם אתה אומר שקשה לך, אז בודאי שיהיה לך קשה (ומי שאומר שקשה לו עלינו לנהוג בו ברוך ובסלחנות ולא לשפוט אותו על המעשה שלא נעשה. כי המחשבה והדיבור שלו מונעים ממנו עשייה, לא העצלנות).
 
אם אתה אומר שזה בלתי אפשרי, הסיכויים שלך להצליח ולאפשר לדבר אכן לקרות, הם בהחלט קלושים. הדיבור הזה יכול ליצור מציאות מאוד בעייתית וחסומה ולתקוע לך את כל החיים. ברגע שנמנע את הדיבורים המסרסים, וגם את כל הקולות שמלווים אותם (כמו "אוף" וצקצוקי הלשון) נעשה את הצעד הראשון. (בהקבצה ב' לומדים להפוך את הדיבור השלילי לחיובי ועל ידי זה להשפיע טוב על המציאות שלך).
 
הצעד השני – המחשבה. כשאנחנו ניגשים לעשות דבר מסויים, מלוות אותנו המון מחשבות וציפיות שמבוססות על ניסיון העבר. כל המחשבות הללו הן ממש דמיונות, הן לא המציאות הקיימת. הן פשוט ההשלכה שלנו עליה. הרבה פעמים אני חושבת "יו, איזה בלגאן יהיה לי מחר. איך אספיק הכל? אין מצב שזה יעבוד, אני הולכת להילחץ נורא ולהיות עצבנית ו….."
 
ללא ספק. אלו מחשבות מעייפות ומורטות את הנפש, עוד לפני שהגענו אל המעשה עצמו. ופעמים רבות מאוד, כשהגעתי לעשייה עצמה, גיליתי שהיא הייתה הרבה יותר פשוטה משחשבתי. אבל עצם ההתכוננות השלילית אליה הפך אותה לחוויה לא נעימה. ואם נוסיף לזה את הידיעה של: "סוף מעשה במחשבה תחילה", נבין שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שהמחשבות המתכננות יהיו מהסוג הבונה ולא ההורס. מחשבות ניטרליות, פשוטות, ללא דמיונות מיותרים.
 
הצעד השלישי – תודה, הכל לטובה, ולשמוח בחלקי. בצעד הזה אנו מתבקשים לעשות משהו שלא תמיד קל לנו לעשות אותו (משום מה): לומר תודה, לדעת שהכל לטובה, ולשמוח בחלקנו. ולא סתם, אלא לוודא שאנחנו אומרים את זה בקול רם, לעצמנו ולסביבתנו.
 
וכאן מגיע הגילוי המדהים. פתאום כבר לא יהיה לכם כל כך "כיף" להתלונן, ולאנשים לא יהיה נעים להביע תלונות לידכם, ואט אט, בהדרגה ובקצב של השם, יגיע שפע של שמחה ובריאות לכל תחומי החיים.
 
אם נפעל בדרך הזאת, בתכל'ס, פשוט יהיה לנו יותר כיף לחיות.