מעגלים

אין מה לומר, עם ישראל זה עם מצחיק. תוסיפו לזה גם את הקטע עם המעגלים ו… הנה זה בא.
 
שאלה: איזה יום מתחיל את השנה החדשה?
 
תשובה: (נו, ברור) ראש השנה שחל בחודש תשרי.
 
שאלה: מה מספרו של חודש תשרי בלוח השנה היהודי (ראשון, שני וכו')? (כן, אני יודע שזו שאלת טריקית…)
 
תשובה: תשרי הוא החודש השביעי במעגל חודשי השנה, שמתחיל בעצם עם חודש ניסן – החודש בו התרחשה יציאת מצרים.
 
תגידו לי, מי מתחיל את השנה עם החודש השביעי?! (עם מצחיק, אמרתי?)
 
ואם זה לא הספיק אז קבלו גם את זה. ביהדות, היום לא מתחיל עם זריחת השמש אלא דווקא עם שקיעתה. למשל, את השבת אנחנו מתחילים דווקא בתפילת קבלת שבת עם הפיוט "לכה דודי", אחרי זמן מנחה, והיא נמשכת עד… מוצאי שבת! זמן חשיכה, סיומו של יום.
 
מאמרים נוספים בנושא:
חורף, השתיקה הקודמת לדיבור
הסיבה  השלישית
זה רק  הפרומו
תסתכלו אל  השמים
 
נשמע פשוט.
 
יום ולילה, חורף וקיץ – הם לא רק מציאות פיזית על פי התורה שלנו, אלא מסמלים מצב של קיום, של להיות. מעגלי החושך והאור, יום ולילה, מסמלים את שפל וגאות, שקיעה וזריחה בחיינו. העולמות החיצוני והפנימי לפעמים מוארים, ולפעמים חשוכים, ובדרך כלל באמצע של שני הדברים האלה תמצאו הרבה מאוד צללים.
 
שלמה המלך ע"ה, החכם באדם, אומר-שואל, "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"? (קהלת א, ג). שאלה-הכרזה זו על פי פסוק זה ברורה מאוד: אור השמש מסמל את חוסר ההצלחה, המצבים העקרים שאנו חווים בחיים. ומאידך, לקראת סיום של אותו ספר הוא מלמד אותנו גם ש"וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִים לִרְאוֹת אֶת-הַשָּׁמֶשׁ" (יא, ז).
 
וזה מפליא, הרי מדובר באותה השמש…
 
אז מהי, אם כן, המטאפורה הנכונה של החכם באדם לשמש: תסכול או השראה?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
השקט שלפני סערת  השמש
שורשים  הפוכים
אל תחפשו את ההיגיון
 
כולנו מודעים היטב לעובדה שצד אחד של החיים מאוד ברור – יש לידה, חיים, מוות. "עפר לעפר". עם כל רגעי האושר והעונג שאנו חווים בחיים האלה, יש גם הרבה חוסר הצלחה בקיום המוגבל. מעגל עונות השנה מרהיב ומדהים בשינויים שלו, אבל גם מרמז לנו שהזמן עובר וממשיך הלאה, עם הסוף הבלתי נמנע.
 
אבל זה רק צד אחד של החיים. ישנו עוד עולם ששתול בתוך העולם הפיזי-גשמי שמלא באור ואושר, שנותן לנו את ההזדמנות להתחבר ולתקשר עם מקור האור האינסופי, בורא עולם, השם יתברך, בכבודו ובעצמו. אפשר למצוא אותו בעולם של השבת, בתפילה בכותל, בשמחת  תורה, ובתפילות בהן אנו מבטיחים להתנקות מחטאינו ולהתחיל דף חדש ביום  כיפור.
 
כיצורים גשמיים ורוחניים, אנחנו נמשכים על ידי שני העולמות הללו. אנחנו נמשכים למטה מכוח הכבדות של הזמן והמקום וממעגל החיים הבלתי נמנע. ובמקביל, נמשכים למעלה על ידי הנשמות הקדושות שלנו,ש מתגעגעים לקשר עם מה שאינו מוגבל, למהות הרוחנית האמיתית שלנו.
 
בעולם הזה, באופן כללי, דרישות הטבע שולטות. מעגל החיים והמוות שלא נכנע ומוותר, מיוצג בתנועה היומיומית של השמש – משקיעה לשקיעה. מעגל שמתחיל ונגמר עם חושך. ולמרות שיש לנו פריצות של אור, בסופו של דבר אנחנו צריכים להתעמת עם החשיכה כנקודת התחלה וסוף של העולם הזה. אבל עם ציפייה אחת: בית המקדש.
 
במקום הקדוש בו נמצא בית המקדש, מקום בו אנו עולים מעל הזמן והמקום, אנו מגיעים למציאות חדשה ומדהימה ביופייה. המקום הזה הוא עולם האור, של בהירות, משמעות ומהות. אך בהחלט יכול להיות שגם בעולם של בית המקדש אנו עלולים להתמודד, באופן זמני, עם החשיכה שנגרמת על ידי אובדן הפוקוס שלנו על מי שאנחנו באמת , אך בסופו של דבר כולנו נחזור לאור. שם אנו מתחילים ומסיימים עם האור.
 
הפרדה חותכת זו בין שני הדברים הכה מנוגדים (דיכוטומיה) מגיעה לסיומה במעגל השנה. השנה מתחילה ומסתיימת עם ראש השנה, עם אותו מעגל הימים של העולם הפיזי בו אנו חיים: אנחנו מתחילים ומסיימים כשהימים הקצרים מובילים לתוך החשיכה של החורף. אולם בתוך הענן הזה יש קרן אור, הצד החיובי, במעגל השנה היהודי, שמזמין אותנו לחיים שהם מעל הזמן ולהתעלות על עצמנו. הוא מתחיל ונגמר בפסח, החג ואחד משלושת הרגלים שמלמד אותנו שאנחנו באמת בני חורין וחופשיים מהמגבלות של העולם הזה.
 
חוסר ההצלחה והמצבים העקרים שמוצגים על ידי הפירוש הראשון של השמש, על ידי שלמה המלך, מאפילים מהמתיקות של השמש השנייה, הפירוש השני. הבחירה שלנו היא לבחור במעגל חיים שבו אנחנו רוצים לחיות.