עניין של פרשנות

זה לא חדש שאנחנו שונים זה מזה,
אבל ניסיתי לחשוב מה היה בשתי
המילים שסיימו את ההודעה שגרם לי
להרגיש רע. טליה לוי, לא פרשנית,
עם כמה נקודות למחשבה על פרשנות.
 
 
השבוע רציתי לשוחח עם חברה טובה, היה לי איזה עניין על הפרק שרציתי לסגור. ומכיוון שידעתי שהיא אישה עסוקה מאוד שרוב עיסוקה הוא מול הציבור, שלחתי לה הודעה כתובה – "מתי אפשר להתקשר אליך?"
 
והיא השיבה, "היום לא אוכל, תתקשרי מחר אחרי 12. אשתדל לענות".
 
לכאורה, הודעה שגרתית.
 
אבל למה הרגשת אכזבה הציפה אותי? רציתי לשתף אותה במשהו שמאוד חשוב לי, אבל המילים "אשתדל לענות" גדלו והתעצמו מול עיניי ויחד איתם הסערה שהתחוללה בתוכי. 'מה כבר ביקשתי? לשוחח בטלפון, זהו. למה היא לא כתבה 'מחר אחרי 12' וזהו? כמה השתדלות זה כבר מצריך…' זה היה מתסכל. אני כבר לא מעוניינת, לא רוצה לדבר איתה, מי צריך טובות…
 
אבל היא, לעומת זאת, הסבירה שהייתה מאוד עסוקה "לכן כתבתי לך מחר, והוספתי שאשתדל לענות, כי מבחינתי זו ממש השתדלות, את יודעת שכאשת ציבור בקושי יש לי זמן, אפילו דאגתי שהנייד יהיה פתוח ובהישג יד. וכן, חיכיתי לשיחה ממך שלא הגיעה!…"
 
מאמרים נוספים בנושא:
הסיבה  השלישית
המלכה  אשמה
שני  קולות
 
אחרי שמלבנים את העניינים אחד-על-אחד ומיישרים קו, באות התובנות.
 
למה חוויתי זלזול ודחייה משתי מילים?
איך את אותו משפט אפשר לפרש לכאן ולשם?
מה קרה כאן?
 
הכל עניין של פרשנות.
 
אדם הכי קרוב לעצמו. כל אחד מאיתנו חווה דברים באופן שונה. כל אחד מפרש את הדברים שונה מזולתו. זה לא חדש, אנחנו שונים זה מזה. ניסיתי לחשוב, או לפחות לבין, מה גרם לי להרגיש שלילי ונזכרתי בלא מעט הזדמנויות שאנשים אמרו שישתדלו, אפילו הבטיחו, אבל לא עשו. בין הרצוי למצוי המרחק היה כמו שמים מארץ, הם לא חשבו על זה יותר מדי, אבל בי זה כנראה ערער את האמון. בלי שאשים לב ההתנסויות האלה פיתחו בי רגישות יתר, אולי בצדק ואולי לא.
 
כנראה, וזו רק השערה שלי, שהיא חוותה אנשים אחרים, כאלה שמשתדלים וגם מצליחים, אנשים שלא אכזבו אותה. אולי אנשים עם אחריות. זה מה שהיא הרגישה, שהמילים 'אשתדל לענות' הן מעבר לתשובה. היא גם ניסתה להיות מובנות ואולי אף משתדלת…
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
8  המטורפים
תסתכל  שוב
פגישה עם הנשמה שלי
 
אחרי הכל, היא אשת ציבור, העיסוק שלה מעסיק אותה מכף רגל ועד ראש…
 
אחרי התובנות באות המסקנות:
 
דבר ראשון – לדון לכף זכות! וזו חובה.
 
דבר שני – לא להיגרר למקום הפגיעה (ואני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש מקום כזה בתוכו).
 
דבר שלישי – לברר, לדבר, לשתף, לשאול מה אנחנו מרגישים? להבין מה הניע את השני לנהוג ולומר את מה שאמר.
 
דבר רביעי – אל תחששו להיות נוכחים. אני רוצה לדבר, אני זקוקה לשיתוף עכשיו, להסביר את הצורך שלי, לא תמיד זה מובן לצד השני.
 
דבר חמישי, והכי חשוב – לדעת לסלוח.
 
וכדי לסלוח צריך לשמוע את הגרסה של הצד השני, גם אם אני עכשיו לא פנויה רגשית. להבין שמולי גם נמצא בן אדם עם רגשות, צרכים ועדיפויות משלו ולא תמיד אני מופיעה בראש הרשימה שלו. זה לא אומר שאני לא קיימת או שאני לא חשובה מספיק, אלא שאולי זה לא הזמן המתאים…
 
כל אחד מאיתנו רואה את מה שהוא מחליט לראות. זה נתון לבחירתנו, אבל לא תמיד הבחירה היא מודעת. לכן כדאי מאוד לזכור שזה קורה לכולנו, ורצוי לשתף זה את זה בהבנות, בלי ציפיות שהאחר יראה את הדברים כמוני. כי הוא, בדיוק כמוני, מופעל ממניעים אחרים.
 
אז מה אתם אומרים? איפה זה פוגש אתכם בחיים? איך הייתם נוהגים במקומי? אתם מוזמנים לכתוב לי – talyalevi226@gmail.com
 
 
* * *
טליה לוי (BA בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com