פגישה עם הנשמה שלי

אחת מול השנייה, שקענו בעוד סיבוב של
שתיקה. הצצתי במבט חטוף עליה, מנסה
לא להיראות 'שקופה'. אבל לא יכולתי לעצור
את עצמי. הייתי חייבת לומר את זה.
 
 
הגיע הזמן. החלטתי להיפגש עם הנשמה שלי. תמיד רציתי לפגוש אותה פנים אל פנים, אה, כלומר פנים אל נשמה… הזמנתי שולחן לשתיים בבית קפה לא רחוק מהבית, והתיישבנו זו מול זו. אחרי שתיקה קלה (כי מה כבר אדם אומר לנשמה שלו?) הזמנתי לאטה. הנשמה שלי לא הזמינה כלום. נו, ברור. היא מתענגת מהברכות שלי על האוכל והשתייה. לא יכולתי להתאפק מלנעוץ בה מבטים, למרות שאמא שלי אמרה לי מיליון פעם שלנעוץ מבטים זה דבר מאוד חצוף ולא מנומס. אבל בסוף, אזרתי אומץ והתחלתי לדבר.
 
"אולי זה לא היה רעיון טוב, אחרי הכל. את יודעת, פגישה בבית קפה כשאת לא יכולה לאכול שום דבר… אני מרגישה רע עם הלאטה שהזמנתי, שותה אותו מול הפנים שלך…"
 
אבל הנשמה הדפה את הדאגות שלי הצידה. "שתי, שתי, רק תוודאי שאת מברכת ואז ארגיש מלאה".
 
עשיתי את מה שהנשמה שלי ביקשה, ושקענו בעוד סיבוב של שתיקה. הצצתי במבט חטוף עליה, מנסה לא להיראות 'שקופה'. אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.
 
"אני לא מתכוונת, אולי זה יישמע לא טוב, אולי לא 'דתי', מקווה גם שלא אכזרי, אבל תמיד חשבתי שאת נראית כמו שילוב של קספר – רוח הרפאים הידידותית, והעוזר של מכין ההמבורגרים ההוא… אופס, סליחה, אני יודעת שזה לא כל כך כשר, בכל אופן, כך חשבתי שאת נראית…אהמממ…. פחות או יותר… לא חשוב" שתקתי בהדרגה, שוקעת בביקורת החריפה שבזה הרגע הטחתי בפניה.
 
והנשמה שלי שוב הדפה את החששות שלי הצידה, ניסתה להניח את דעתי. "זאת טעות נפוצה – קשה מאוד לתאר איך נראית הנשמה. כולם חושבים שאנחנו בועות לבנות מעופפות שנמצאות במרכז הגוף של האדם. מה אני יכולה לומר לך?" והיא משכה בכתפיה. "הנשמה של האדם לבנה רק אם האדם עושה אותה כזו".
 
הסתכלתי עליה, על הנשמה שלי, ישות חמודה נוצצת אבל לא כולה לבנה. חלקים מסוימים היו הרבה יותר בוהקים ונוצצים מחלקים אחרים, כאילו האור והצל שיחקו עליה להנאתם. הצבעתי על כתם שחור שנראה כמו חבורה. "מה זה?" שאלתי.
 
הנשמה הסתכלה למטה, מנסה לראות טוב יותר את הכתם שהצבעתי עליו. "אה, זה. אח, זה מאתמול, כשדיברת בטלפון לשון הרע. זה עדיין כואב".
 
נשכתי את שפתיי. "סליחה, לא התכוונתי להכאיב לך. את יודעת, האישה הזו ממש עצבנה אותי באותו יום, את מבינה, נכון? אם לא הייתי מספרת לחברה שלי מה היה לי איתה, אני חושבת שהייתי מתפוצצת…"
 
"אחחמ" היא כחכחה, "זה מה שכולם אומרים".
 
הסתכלתי על הידיים שלי שאוחזות בלאטה שנשכח בינתיים. פחדתי להסתכל על הנשמה שלי קרוב יותר, פחדתי ממה שאראה, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. "ומה זה הדבר הזה שם שנראה כמו קו סגול עבה?" שאלתי.
 
הנשמה שלי שוב הסתכלה מקרוב על מה שהצבעתי. "זה מלפני חמישה ימים, כששיקרת לאדם שביקש ממך צדקה, ואמרת לו שתתני לו את כל העודף אבל לא נתת לו".
 
"אבל זה שקר קטן!" טענתי להגנתי במרמור על חוסר הצדק שנעשה כאן. "הייתי צריכה את החמישה שקלים הללו! אני לא מאמינה שבוחנים אותי על דבר כזה", אמרתי בתרעומת. שילבתי ידיים, ועל הפנים שלי כבר נמתח מבט זועף וקודר. איך היא מעיזה להאשים אותי! חוצפה! אבל הנשמה רק משכה בכתפיה.
 
'התבשלתי' קצת בשתיקה שבחרתי בסיבוב הזה, מסרבת להסתכל עליה, כשפתאום הבחנתי בכתם חדש שצץ בזווית העין שלה. שוב, הסקרנות שלי גברה אפילו על הכעס והצבעתי על הכתם החדש. "ומה זה?" שאלתי ברשעות-מה כשהכתם גדל מרגע לרגע. "זה בגלל שהרגתי זבוב?" והלעג נשמע היטב בקולי.
 
הנשמה שלי נרתעה לאחור. זה באמת כואב לה. "זה… מעכשיו", אמרה חלשה וכואבת. "הכתם הזה נוצר בגלל הכעס שלך עכשיו… בגלל הצדקנות שלך…" אמרה בהיסוס.
 
שמתי את שתי ידיי על הפה, חוסמות אותו פן אפלוט עוד משהו כואב. הרגשתי את הצביטה הכואבת של ייסורי המצפון. את החרטה שהציפה את ליבי, כזו שאדם מרגיש ביום כיפור. "אני כל כך מתנצלת" ייבבתי. "הנה, תני לי לעזור לך לנקות אותו" אמרתי, ולקחתי את המפית שהייתה על השולחן, מנסה להסיר את הכתם. אבל הנשמה שלי הזיזה את היד שלי הצידה ואמרה, "לא, בבקשה. רק השם, והתשובה שלך, יכולים לנקות את הכתם הזה".
 
אוהו, זה כבר לא נשמע קל בכלל. הנחתי את המפית, מלאת צער וחרטה, מסתכלת עליה, על הנשמה שלי, כשהיא חוזרת לצבע הנורמאלי שלה. חזיתי במו-עיניי בכאב שאני מסוגלת לגרום לה. ואז חשבתי על כל הרגעים בהם איבדתי שיווי משקל ושחררתי את הכעס כמו קיטור, על הפעמים שהפגנתי חוסר אמונה. חשבתי על חיי לפני התשובה. ואחרי סיבוב נוסף של שתיקה, הייתי חייבת לשאול את השאלה.
 
"דיברת על תשובה", אמרתי-קבעתי. "איך אצליח לכפר על כל הסנדוויצ'ים הקובנים שאכלתי כשגרתי בחו"ל? על כל ההמבורגרים והאוכל הטרף שאכלתי לפני שחזרתי בתשובה?!" המשכתי לייבב כשאני אוחזת את ראשי בידיי. "וזה עוד בלי להזכיר את כל העבירות שעשיתי!…"
 
הנשמה שלי, מתוקה, רכה ונעימה, אפילו יותר מתמיד, אחזה בידי ואמרה: "כאן, וכאן…" הרגיעה. "את רואה את כל הכתמים הנוצצים והבוהקים שיש עלי?" והיא הבליטה את החזה שלה בגאווה, כמו גנרל מנצח. "את רואה את זה כאן? זה כשייסרת את עצמך כשהכשרת את המטבח שלך וכמעט שרפת את כל הבניין בגלל החומרים שהשתמש בהם. והנה, תראי את זה", היא המשיכה להראות לי בהתרגשות. "זה מהיום שקיבלת על עצמך כיסוי ראש. וזה כאן?" ממשיכה להרגיע כשהיא מצביעה על פס כסוף. "זה באותו יום שקיבלת על עצמך לברך בקול רם…"
 
"באמת?" שאלתי כשהדמעות זולגות מהעיניים שלי כמו שני נהרות. חייכתי חצי חיוך אל הנשמה שלי. "את מתכוונת לומר לי שאני לא כזאת רעה כמו שאני חושבת?"
 
פתאום, הנשמה שלי נהייתה רצינית. "נדיר הוא האדם שכל כולו רע. לכל אדם יש את הפוטנציאל להיות נשמה יפה ונחמדה. לפעמים זה לא בידיים שלך, ורק השם יכול לנקות אותי עם כמה מבחנים, ניסיונות ומנת סבל מסוימת. ולפעמים זה תלוי רק בך, כמו הדאגה שלך בגלל אכילת אוכל לא כשר. אבל את יודעת, יש הרבה דרכים להאכיל אותי באוכל לא כשר".
 
החיוך נעלם כאילו לא היה. "לא, אני לא יודעת. מה את אומרת, שהמטבח שלי לא מספיק כשר?" תפסתי את הידיים בעצבנות. הרגשתי איך הזעם מטפס, אבל מהר מאוד נזכרתי שאני צריכה לשלוט ברגשות שלי. פחדתי לראות את הכעס במו עיניי, חבורה על גבי נשמה, את התוצאה הכואבת לה ולי.
 
הנשמה שלי הנידה את ראשה מצד לצד. "יש יותר מדרך אחת להרחיק אותי מהמקור שלי, שהוא השם. אם, למשל, את רואה או שומעת דברים שכבר לא שייכים לחיים שבחרת לחיות, כאלה ששייכים לתרבות זרה, כמו סרט מהוליווד, טלנובלות עלובות, מגזינים מלאים ברכילות, או כל דרך אחרת של 'שעשוע ובידור' – אז זה כמו שאת מרעיבה אותי. חותכת אותי!"
 
ניסיתי להישאר רגועה. "עם כל הכבוד, אבל את יודעת, ויתרתי על הרבה דברים. נכון, אני לא יכולה לומר שזה קל. לא יכולה לומר לך שאני לא נהנית מהשיר של U2שמתנגן ברדיו במונית בדרך הביתה, ולא באשמתי כמובן…"
 
"ואיך את מרגישה?" היא החליטה לאתגר אותי כשרכנה על השולחן, מתקרבת אלי יותר מתמיד, מסתכלת לתוך העיניים שלי. "איך את מרגישה כשאת רואה את הקליפ הזה ביו-טיוב? כשאת שומעת את השיר הזה? כשאת קוראת את הספר הזה?"
 
היא חיכתה לתשובה שלי, אבל השתיקה שוב נמתחה באוויר.
 
הסתכלתי עליה, על הנשמה שלי, מפחדת לשקר. עצרתי את הזעם שהחל לטפס שוב בגופי ואמרתי: "מנותקת. עכשיו את שמחה?"
 
הנשמה שלי נשענה לאחור וחיוך ענק עלה על פניה. "כן, אני שמחה. ואת יודעת למה? בגלל שאולי עכשיו תביני, סוף סוף, קצת יותר מה עושה אותי – את שתינו – שמחה באמת!"
 
תופפתי עם האצבעות על השולחן, מנסה לא להתעצבן על הנשמה הזאת. "זה לא קל, את יודעת, לדאוג שכל הזמן תהיי נקייה ויפה. אני לא מלאך. וחוץ מזה, יש לי את היצר הרע הזה שרודף אחרי לכל מקום…" התפרצתי. אבל הנשמה שמה את ידה על הפה שלי ועצרה את שצף הדיבור שהחל להראות סימנים של חוסר שליטה.
 
"הזמנת אותי היום כדי לדעת איך אני מרגישה בלהיות הנשמה שלך. אני רק אומרת לך את האמת, אפילו אם זה לא מה שאת רוצה לשמוע. את רוצה לשפר את התנאים בעולם הזה ובעולם הבא לשתינו, נכון? אז אני חייבת להיות איתך כנה. כי זה בדיוק כמו שתקראי ספר הוראות, למשל, בנושא חקלאות. אם את מעוניינת לעבד ולטפח את האדמות שברשותך, אז את חייבת לקרוא את הספר הזה – את התורה – כדי ללמוד איך להוציא את הטוב ביותר. איך להאכיל אותי נכון, את הנשמה שלך. זה הכל".
 
נכנסנו לסיבוב נוסף של שתיקה, כאילו מישהו הכריז שזה מה שצריך להיות עכשיו. הרהרתי במה שהנשמה שלי מנסה לומר לי. זה היה קשה, מאוד קשה. אבל חשבתי על כל הפעמים בהן ניצחתי את היצר הרע בעבר, ולו רק כדי שיהיו עוד כמה כתמים יפים ובוהקים על הנשמה שלי. חשבתי על כל העבודה שעשיתי בשנים האחרונות, עבודה רוחנית קשה. חשבתי על הסנכרון שיש בינינו, ושאנחנו בעצם צוות לא רע.
 
"את יודעת", אמרתי אחרי שתיקה ארוכה, "את בהחלט לא רעה".
 
"יופי. אני שמחה שסוף סוף גילית את זה".
 
"את יודעת, את קצת לגלגנית, צינית-משהו, פשוט חייבת לומר לך את זה".
 
"ברור", היא צחקקה, "אני הנשמה ש-ל-ך, מה חשבת שאהיה?"
 
"את יודעת, בואי נסיים את הפגישה שלנו כאן". קמתי והשארתי את הכסף עבור הלאטה על השולחן, מוודאת שלא נתתי פחות ממה שמגיע למלצר. הסתכלתי על הנשמה שלי ואמרתי לה, "אתה יודעת, היה מאוד נחמד לפגוש אותך, אולי נעשה את זה לעיתים קרובות יותר, מה את אומרת?"
 
"כן, רק תודיעי לי כמה שבועות קודם לכן כדי שאסדר את הלו"ז שלי…."
 
"את עוד פעם עושה את זה, מלגלגת…"
 
"אני לא".
 
"את כן. ובואי נעצור כאן, בנקודת-דרך זו".
 
הנשמה שלי אוהבת לתת לי זריקות מרץ. "אה, האם סיפרתי לך על הדרך בה נשמות משתמשות? האם סיפרתי לך על ההיבט המעניין של הגירת נשמות?"
 
"בפעם הבאה", אמרתי כשהעיניים מתגלגלות… אופס! עדיף לא ללכת לשם…