קבלו אותם במחיאות כפיים סוערות

חג שבועות האהוב כבר כאן. מעבר לפשטידות, לבלינצ'סים ולעוגות הגבינה, יש לנו הזדמנות להיזכר במקורות החג ובמנהגיו השונים. כל חג וכל מועד בלוח השנה היהודי הם שורש רוחני לשפע ולאור שיורדים לעולם, והדרך לקבלם מתחילה בלימוד אודות החג/מועד. מעבר לעובדה שבתקופה זו היו עולים המוני העם לרגל לירושלים ומקריבים בבית המקדש את קרבן מנחת הביכורים, בחג שבועות ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני כחמישים יום לאחר פסח ויציאת מצרים, ועל כן חשיבותו העצומה עבורנו עד היום.

הגמרא מתארת את חג שבועות כיום הנישואין בין הקב"ה לבין עם ישראל, את עמידת העם למרגלות הר סיני לזוג שעומד תחת החופה ואת נתינת התורה לענידת הטבעת על אצבע הכלה. באותו מעמד דרמטי במדבר ניתנה התחייבות הדדית מוחלטת האחד לשני – עם ישראל הצהיר "נעשה ונשמע" והבטיח לקיים את המצוות, בדיוק כפי שהכלה מתחייבת להיות נאמנה לבעלה בכל התנאים והנסיבות, ואילו הקב"ה הבטיח שלא לנטוש את עמו לעולם, כפי שכל חתן מתחייב לאהוב ולהגן על אשתו לנצח נצחים. מתוך ההבנה הזו, בחג השבועות נפתח לנו פתח מיוחד לחזק את "הזוגיות" שיש לנו כפרטים וכאומה עם הקב"ה ועם התורה, להיזכר בעיניים הנוצצות שהיו לנו באותם רגעים קסומים מתחת לחופה, ולחזור לשְבועות האהבה הראשונות ולהבטחות לנאמנות בטוב וברע.
 
אם נותנים לך, לא תיקח?
 
חג מתן תורה הוא החג בו קיבלנו את התורה, לכן הוא קורא ומאתגר אותנו לבחון עד כמה באמת אנו מקבלים, מפנימים ומיישמים את התורה בחיי היומיום שלנו,שב-90% מהזמן אנחנו לא עסוקים במצווה כזו או אחרת, אלא 'סתם' חיים את חיינו ונעים ממטלה למטלה כשאר האדם. חג שבועות מזמן לנו את האפשרות ולעצור ולבחון לא רק היכן נמצא הלב שלנו בזמן שאנחנו מתפללים/ נותנים צדקה/ לומדים תורה/ אלא גם, ובעיקר, בכל שאר הזמנים 'הבנאליים' בהם אין לנו הנחיה ברורה ומוגדרת. האם גם שם מחשבות של קדושה מעסיקות אותנו? האם גם שם אנו מנסים להיות הכי טובים ומוסריים שאנו יכולים? מהבחינה הזו שם החג "מתן תורה" קורה לנו לבחון האם רק נותנים לנו את התורה, או שבמקביל אנו גם מקבלים אותה ומיישמים את דרכיה, ציווייה והמלצותיה המופלאות והאוהבות, בכל עת ובכל הזדמנות, מכל הלב ובכל האנרגיה והרצינות שאנו יכולים? 
 
המעניין הוא, שלפי ספר "הזוהר" הקדוש 'חג קבלת התורה' הוא דווקא פורים, שכן במשך שלושת ימי הצום והתפילה, ומתוך המצוקה הגדולה והפחד מגזירת השמד של המן הרשע, קיבלו עליהם כל היהודים את ההבנה שיש בורא לעולם, וכי דרכו מחייבת להשתנות ולהיות אנשים טובים, מסורים ומודעים יותר. 
 
כיצד מצליחים להתחבר יותר אל התורה, לקבלה בחיינו וליהנות מזיו אורה? תורת החסידות עונה על שאלה כבדת-משקל זו וגורסת כי עלינו לראות את התורה כספר הנחייה והכוונה אישי, שתפקידו לעזור לכל אחד להתקדם מהמקום בו הוא נמצא, ולממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בו. בהקשר הזה, היו אלה חז"ל שלימדו אותנו שאין לראות בסיפורי המקרא סיפורים היסטוריים בלבד שאין בינם לבין המציאות שלנו היום דבר. נהפוך הוא! לימוד העבר כלימוד היסטוריה בלבד אינו מעניין אותנו. מה אכפת לנו מה היה לפני כמה אלפי שנה? מאז עבר כל כך הרבה זמן וכעם עברנו אירועים מכוננים ודרמטיים ל פחות. אם נחשוב על זה, נראה שבמציאות של היום, כשיש סרטים הוליוודיים ותוכניות ריאליטי שונות ומשונות, ניתן לצפות ולשמוע על סיפורים מרתקים ודרמטיים אף יותר מסיפורי התורה, חלילה. ובכל זאת, מה כוחם של הסיפורים על אבותינו? והתשובה היא, שאותם "סיפורים" ואותן הנחיות שניתנו לנו בשבועות, לפני למעלה מ-3,300 שנה, באים בראש ובראשונה לעזור לנו לדלות מתוכם כלים להתמודדות נכונה, בריאה ואמיתית יותר עם החיים שלנו היום, כאן ועכשיו. מתוך סיפורי הבריאה, עלילות אבותינו, יציאת מצרים וקורות העם במדבר, כל אחד יכול להשכיל, ללמוד ולקחת עצות לחיים טובים יותר להווה ולעתיד שלו. זו המשמעות האמיתית של קבלת התורה – היניקה התמידית מתוך התורה הנצחית אל הכאן והעכשיו של כל אחד ואחד מאיתנו, ויהיו נסיבות חייו אשר יהיו.
 
בשבועות, כאמור, נחגוג עם ספר התורה את מתן התורה. חשוב לזכור, שספר התורה הקדוש אותו אנחנו מנשקים ואותו כה אוהבים, לא "נולד" בקדושה. תחילה הוא היה עור מלוכלך ומגושם של בהמה. על מנת להפוך את החומר העבה והגס לדבר קדוש היה צורך במאמצים רבים: ניקוי יסודי, שריפה בסיד, כבישה, גירוד, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. רבי נחמן מברסלב דימה את העבודה הרוחנית שעל כולנו לעשות בעולם הזה לעיבוד עור הבהמה. את "חומרי הגלם" של הנפש שלנו, איתם כולנו נולדנו ("יצר לב האדם רע מנעריו") – הרגשות הנמוכים, האנוכיות, המידות הרעות, הדמיונות וכו', עלינו לעבד ולעצב מחדש. הסיבה שבגינה נולדנו לעולם היא לא כדי שנרוויח עוד כסף, לא כדי שנזלול בעוד מסעדה נחשבת, וגם לא לקבל כבוד ומחיאות כפיים מהסביבה. אלא סיבה אחת ויחידה ישנה: שבזכות המאמצים שלנו לעידון ולחינוך עצמי נהפוך בעצמנו לספר תורה מהלך! זכים, טהורים ומאירים. אין נחת רוח גדולה יותר לקב"ה מאשר לראות יהודי שמצליח לחייך גם כשבפנים קשה לו, שמתחשב ומוותר לזולת גם אם לא תמיד "בא לו", שדובר אמת גם אם האינטרס הצר שלו קורה לו לשקר. הדרך למימוש רעיונות אלה התחילה בחג השבועות. בהר סיני, שם קיבלו אבותינו את ספר ההכוונה האולטימטיבי כיצד לעבור בצורה הטובה ביותר את המסע הזה שמכונה "החיים" ואיך להפוך בעצמם מגסים לקדושים, ממש כמו ספר תורה. כל שעלינו כעת לעשות הוא להתמסר בשמחה, באמונה ובאהבה למשימה, ולהתגבר על כל הפעמים בהן הדעת שלנו מוסחת, על החיצוניות של העולם, על ה'נפש הבהמית' שקיימת בכל אחד מאיתנו ושמושכת אותנו למטה.
 
כאיש אחד בלב אחד
 
חג שבועות הוא זמן אדיר להתחזק בו באהבת הזולת ובאחדות ישראל.התורה מתארת את מעמד הר סיני במילים: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ורש"י אומר על השימוש בלשון יחיד על כלל העם (נאמר "ויחן שם ישראל" ולא "ויחונו שם ישראל") שבאותו מעמד העם היה ממש "כאיש אחד בלב אחד". רק כשהעם הגיע למדרגה כל כך גבוהה של אחדות התורה ניתנה. פתאום הרגישו כל המוני היהודים שיש דבר גדול מדעותיהם ומרצונותיהם האישיים. התחושה שהם עומדים עתה לפני הדבר הגדול ביותר, שבן-תמותה יכול לצפות לו, לזכות לראות את התגלות השכינה על הר-סיני, ולקבל מפי השם תורה ומצוות, גברה על כל ההבדלים ואיחדה את העם עד שהוא נעשה כאיש אחד ממש. הלוואי ונחזור בקרוב לתחושת האחדות הזו ונהיה כולנו "כאיש אחד בלב אחד". במציאות של טובת הכלל וטובת הזולת מובטח שמאליו גם לכל פרט ופרט יהיה א הטוב ביותר שאפשרי לו. המחלות של החברה המודרנית הן בדידות ועצבות שנובעות מדאגה יתירה ומוגזמת לעצמנו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה ב"אני" הפרטי אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו, שהיא חברה וסביבה אנושית, מפרה ותומכת. כן חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחרי ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו, פעמים רבות, לא לראות את זולתנו. כך אנו מכלים את זמננו ורגשותינו היקרים בתחרות, חשדנות, קנאה ואפילו נקמנות. התפישה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז ממילא גם לסביבה שלי" היא נכונה, אבל מאוד מוגבלת, משום שהיא צריכה להיות "אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי ממילא כבר יהיה טוב". 
 
מגילת רות – אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי
 
קריאת מגילת רות היא אחת מפסגות השיא של שבועות, והיא פותחת לנו פתח להבנות חדשות ומעניינות על החג ועלינו. המגילה מביאה את סיפורה של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ושני הבנים של המשפחה – מחלון וכליון מתחתנים עם שתי מואביות גויות – רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים, ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב להיות מואביות. ערפה אכן חוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ…". לאחר חזרתן לבית לחם, הולכת רות לשדותיו של בועז, שופט מפורסם וקרוב למשפחת אלימלך, ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים, כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בועז, בעל השדה, מבחין בה ונוטה עימה חסד במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות, עד שבסופו של דבר הוא אף מחליט לקחת אותה לאישה, לאחר שהיא מתגיירת ומצטרפת אל העם היהודי. מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
 
אין ספק שמדובר בסיפור יפה שיכול בקלות לפרנס טלנובלה משובחת, ובכל זאת, במה מיוחדת דמותה של רות עד שהיא מהווה מושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות?
 
לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונותה לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם מאוחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואחר כך נשמע. באותה המסירות וההתמסרות קיבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבייה מבית מיוחס. היא חיה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו). בשבועות אנחנו חווים מחדש את מעמד הר סיני, וכשם שחג זה מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי כולו, מגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד באמצעות הגיור. בראשיתה, היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לכל אחד. כדי לקבל את התורה, על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי החשיבה על מנת להתקרב אל האל.
 
מבחינה זו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר", לקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות והשמחה, ובאותה המסירות הדבקות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.
 
הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא בשבועות הוא, כי למרות שבסופו של דבר נולד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא שבועות, צדיקותה של רות הייתה כה גדולה עד שהיא זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח בן דוד.
 
מוטיבים משמעותיים נוספים השזורים במגילה לכל אורכה הם החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). המדרש אומר שכל עניינה של המגילה הוא לפרסם את חשיבות החסד, עד כדי כך שדוד המלך יצא מרות ובועז בעלי החסדים הגדולים. הסיפור, כאמור, מתחיל במות בעלה ובניה של נעמי. כאלמנה מבוגרת וענייה ללא מגן ומושיע נשארה נעמי חסרת כל. ומאחר שלא היו לה בנים נוספים שיכלו לשאת לאישה את האלמנות הצעירות, הציעה נעמי לערפה ורות לחזור לעמן ולבית הוריהן. בעוד כלתה ערפה בחרה בדרך הקלה של הפניית עורף, רות לא זנחה את נעמי לאנחות ובחרה ללכת עימה "באש ובמים". עבורה, המצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית. כמובן שגם בנקודה זו ניתן למצוא את ההקבלה בין רות לבין אברהם אבינו, שנודע כשורש למידת החסד של עם ישראל לדורותיו.
 
חג מתן תורה שמח! שנזכה לקבל את התורה בשמחה, בענווה ומתוך "נעשה ונשמע", אמן.