שנים חיפשתי אותה

אתם יודעים, כבר שנים שאני מחפשת את השמחה, מבקשת אותה, רוצה לחיות אותה. טונות של תפילות השקעתי עליה, ביקרתי אינספור פעמים בקברות צדיקים וביקשתי מהם שיהיו מליצי יושר שלי בשמים, שיתפללו עלי שם למעלה, בעוד אני מתמודדת עם חזית השמחה כאן למטה. ולא רק, אפילו פתחתי סדנת שמחה אצלי בבית שמבוססת על ספרו של הרב שלום ארוש – בגן החכמה.
 
כי זו חכמה גדולה להיות בשמחה…
 
זה עזר לי. באמת. לעומת היצור השלילי, האומלל והמדוכא שהייתי בשנים האחרונות, היום אני ה-ר-ב-ה יותר שמחה. אבל שמחה ממש? כלומר לטעון ולומר שיש בידי את מידת השמחה? לא בדיוק. ואני יודעת שזה לא מה שאלוקים רוצה, שנהיה עצובים. כי אלוקים באמת, אבל באמת, רוצה שאני וגם אתם נהיה אנשים שמחים.
 
אבל נראה שמשהו פשוט עומד שם כמו מחסום בדרך ולא מאפשר לי להגיע אליה, לשמחה המיוחלת. בחודשים האחרונים בורא עולם שלח לי רמזים רבים להסביר לי מה אומר המחסום הזה. לפני מספר שבועות זה קרה, האסימון נפל: יש לי דימוי והערכה עצמית נמוכים.
 
הערכה עצמית היא אותה הרגשה שאומרת: אני לא טובה מספיק, וכל מה שאעשה לא יהיה מספיק טוב, שאני צבועה, מזויפת, ואם אנשים באמת היו יודעים כמה שאני רעה אף אחד לא היה אוהב אותי, אפילו אלוקים לא היה יכול לסבול בן אדם כמוני, והוא בטח לא מוחל לי על מה שאני עושה, ואני לא מסוגלת לקבל את עצמי – כי אני עושה כל כך הרבה דברים לא טובים, רעים, שליליים, כל הזמן…
 
נקודת המפנה באה אחרי שראיתי את הקליפ המדהים, שתיכף תקליקו כדי לראות אותו – מומלץ לכל אוהבי השמחה ורודפיה… בכל אופן, בקליפ הזה הרב שלום ארוש אומר את הדברים הבאים: כל מחשבה שאומרת לך שאתה רע, איום, לא ראוי – היא היצר הרע. וכל מחשבה שגורמת לך להרגיש טוב עם עצמך – היא מהבורא. והכי חשוב, ישנה עבירה אחת עיקרית שגוררת אחריה את כל העבירות – העצבות.
 

נפלא! אז עכשיו כל העסק מסתכם רק בעבירה אחת… אבל זאת חתיכת עבירה, גדולה אם לומר, שעשיתי במשך שנים. כחשבתי על כל זה, ברקע נשמע דיסק של הרב שלום ארוש (אחד מיני מאות דיסקים מחזקים ומחיים) בו הרב דיבר בדיוק על הנושא הזה (כל דיסק, למרבה ההפתעה וההשגחה של הבורא מדבר אליך בדיוק עם המילים שאתה צריך, זה פלא. ולא משנה איזה דיסק תכניס למערכת הכל יתאים למה שאתם עוברים…)
 
אז באותו דיסק הרב שלום ארוש הסביר, שהדבר היחיד שעוצר אותנו מלהיות אנשים שמחים היא אותה מחלה איומה שכולנו סובלים ממחלה ממנה: מחלת הרדיפה וההאשמה העצמית, שאני מכים את עצמנו על כל פיפס, מה שנקרא הערכה עצמית נמוכה. כלפי חוץ, רבים מאיתנו אולי נראים אנשים עם סופר ביטחון עצמי, אפילו חזקים. אבל זה רק מה שאנחנו רוצים להראות, את ההצגה היפה של כל אחד מאיתנו. בפנים, אנחנו כל כך יורדים על עצמנו… וכמה שזה נורא.
 
הרמז הבא שקיבלתי היה ספר שקראתי בנושא שיטת ריפוי הנקראת: טכניקת החופש הרגשי (או 'לתקשר', כפי שנוהגים כולם לכנות זאת היום), בו הייתה רשימה דברים שהצביעה על כך שלאדם יש הערכה עצמית נמוכה, וכמובן, דרך לסייע לו.
 
חלק מהדברים המובהקים שהספר הצביע עליהם כמכשול להערכה עצמית בריאה הם: הצורך להיות מושלמים, ביקורת תמידית את עצמנו או אחרים, לא לקחת סיכונים ולעשות משהו, ואם כן – אז הם הסיכונים הכי מטופשים שיכולים להיות, לחשוב באופן נוקשה וקשוח על עצמנו, להיות ולהרגיש סופר נחותים, או סופר משיגי דברים, פחדנים, נוטים להיכנס לפאניקה במצבי לחץ, טיפוסים מתנצלים יתר על המידה, או כאלה שמתנהגים באגרסיביות עם צורך להגן ולהיות מוגנים עם כל אתגר שצץ בחיים, והרשימה עוד ארוכה.
 
הספר מיועד לכלל הציבור, הוא לא נכתב על ידי אדם דתי, אבל זה היה מאוד מעניין לגלות שהוא הציג בדיוק את אותן תכונות איומות שרבי נחמן מברסלב תיאר בעזרתן את החכם, מסיפור המעשייה – מעשה בחכם ותם, הסופר אינטלקטואל והאנטי אמונה, המלא בגאווה, הבן אדם הכי אומלל ומיוסר שישנו בעולם. כמובן, שאם קוראים את הפירוש המדהים שהרב שלום ארוש נותן בספרו בגן החכמה, מבינים עד כמה רבי נחמן מברסלב צדק, והוא אמר את כל זה לפני יותר מ-200 שנים!
 
דבר נוסף ומעניין שגיליתי הוא, שלהרבה אנשים שאני מכירה, כולל בעלי ואני, יש הערכה עצמית נמוכה. כן, רוב המצליחים, הסופר פופולאריים, הרזים והרזות, היפים והיפות עלי אדמות – כולם כאחד אוכלים את עצמם מבפנים, נטולי אהבה עצמית, מלאים בספקות ורדיפות כאלה ואחרות, כי כל מה שהם מנסים להסתיר דווקא הוא הדבר הטוב שבתוכם. אז למה אנחנו מתעקשים שהתסריט של ההצגה יהיה שונה?
 
בינגו! לתגלית הזו חיכיתי, את הדברים האלה רציתי להבין.
 
באותו רגע רציתי גם רציתי לדעת מאיפה באה כל ההרגשה האיומה הזו שמובילה להערכה עצמית נמוכה?
 
למחרת, חברה שלי הביאה לי ספר. לא ביקשתי והיא לא הודיעה. פשוט הגיעה עם הספר – במחשבה תחילה – חשיבה חיובית ברוח היהדות של הרבנית שרה יוסף. בספר הזה מצאתי את התשובה לשאלה שלי: כולם נולדים עם מידה גדולה של הערכה עצמית. כל תינוק שמגיח לאוויר העולם יודע איך לאהוב ומקבל את עצמו כפי שהוא… ביקורת שלילית, הפחתה בערכנו, הערכה עצמית נמוכה… מחסן המחשבות הטובות על עצמנו יכול להתרוקן מרוב ביקורת עצמית שלילית, חשיבה שלילית, עד שנתחיל להאשים את עצמנו על כל הדברים הרעים שקורים בעולם. ביקורת שלילית שאנו סופגים כילדים מחלחלת לתוך ישותנו וחודרת לתוך תת המודע שלנו מבלי שנבחין בזה. אלה, פחות או יותר, דבריה.
 
הדבר הבא, קראתי את הספר חינוך באהבה של הרב שלום ארוש וגיליתי את השורות הבאות: התחבולות והמלכודות העיקריות של היצר הרע בעזרתן הוא מפיל את האדם כבר 'בירייה הראשונה' הן: האשמה ורדיפה עצמית, ביקורת שלילית על עצמנו. זה קורה גם במצב שההורים מבקרים את ילדיהם, אז הם מגבשים את דעותיו של היצר הרע אצל הילד שהוא אכן אשם, לא טוב ורע… כאילו הוא אחראי על כל הדברים בעולם. גישה זו היא ההיפך המוחלט מהגישה היהודית, גישת האמונה, האומרת שעל ההורים לכוון את ילדיהם להתפלל ולבקש את עזרתו של הבורא (וזה תקף גם להורים עצמם ולכל אדם באשר הוא).
 
במילים אחרות, בורא עולם הראה לי בדיוק את השורש שגורם לנו להלקות את עצמנו עד כדי כאב וייסורים. כשההורים לא מאמינים שהבורא הוא זה שמנהל את העולם, הם מבקרים ומאשימים (כולל את עצמם) על כל דבר קטן שלא הולך לפי התוכניות שלהם (זו הסיבה שישנם הרבה ילדים עם דימוי והערכה נמוכים).
 
אם 'עשינו את הדברים נכון וטוב', קיבלנו שבחים ותשומת לב (אם היה לנו מזל…) אבל אם לא? אוי, 'הופצצנו' בביקורת והטחות איומות.
 
זו הפרדיגמה של 'אהבה על תנאי' שכולנו תקועים איתה, לפחות בתת המודע שלנו. 'הקול מהעבר' אומר לנו שרק אם אנחנו מושלמים ועושים את מה שאומרים לנו תמיד, משיגים ומצליחים, רק אז אנחנו ראויים.
 
כמובן, שהבעיה היא שזה בלתי אפשרי. כולנו מוגבלים, אנחנו בני אדם. כולנו עושים טעויות מסיבה אחת – אנחנו לא מלאכים.
 
זו הסיבה שיש לנו דימוי והערכה עצמית נמוכים. זו הסיבה בגללה אנחנו מרגישים לא טוב עם עצמנו (אם לא כלפי חוץ אז בפנים אנחנו יודעים את זה, גם אם קשה לנו להודות בזה). זו הסיבה שקשה לנו לדאוג לבני המשפחה, להזדהות עם הזולת, או לקבל את עצמנו כמו שאנחנו.
 
זאת עבודה, אבל בהחלט שווה, כי מי לא רוצה להיות שמח?!