תניחו את הכוס

אתם יודעים מהי החכמה הגדולה? להניח את הכוס. למה? כי היא מבחינתה תישאר באותו מצב. מי שיסבול פחות זה אנחנו.
 
אצלי, למשל, אם הכוס האישית לא מחוברת אלי מקשה אחת, לא חלק בלתי נפרד ממני, אז היא פחות תופסת מקום. אבל מה, היא תמיד בזווית הראיה שלי, לא יוצאת מהתמונה. היא פחות נוכחת, פחות במרכז ולפעמים אפילו רחוקה ולא משמעותית.
 
ככה זה עם כוסות.
 
לכל אדם יש בחייו רגעים של שמחה, רגעים טובים ומעצימים, כיפיים ומספקים. אבל הם לא הרוב, יש עוד סוגים של רגעים, עוד הרגשות ותחושות, לא רק הנאה ונחת. הם נקראים רגעים של עצב וכאב, אכזבה וסבל וכל מיני רגשות מהסוג הזה.
 
אבל דווקא בגלל הרגשות האלה, שלא נוח לנו איתם ובהם, אלה שקשים לנו ומרגישים חונקים, אנחנו מייחלים לשינוי, רוצים אחרת, מבקשים להרגיש טוב יותר. ודווקא ברגעים האלה, נדרשת מאיתנו עבודה מאומצת יותר על מידות הנפש שלנו. מתוך החושך ואי הנוחות, מתוך השממה והכמעט ייאוש, נוצרת כמיהה למשהו אחר, טוב יותר. רצון להיות שמחים, לתת לעצמי את האפשרות להחלים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
לאבד את השליטה
פריק  קונטרול
אל תיגע  בהגה
 
קחו כוס מלאה במים והחזיקו אותה בשתי ידיים גבוה, הביטו בה בריכוז. מה יקרה אם נחזיק אותה כך במשך כמה דקות? סביר להניח ששום דבר לא ישתנה בכוס המים או בנו. אם נמשיך להחזיק בה במשך שעה שלמה, האם כן יתרחש שינוי בכוס המים? לא. ובנו? נתחיל להרגיש שהיד כואבת מעט מן המאמץ. אם נמשיך להחזיק כוס זו ליותר שעות או למשך יום שלם, מה יקרה אז? היד עלולה להתאבן, חלילה, נרגיש מתח עז בשרירים, אפילו סוג של שיתוק, ואז בודאי נצטרך טיפול רפואי כלשהו, או כדור להרגיע את הכאבים.
 
מה קורה כאן? אתם בודאי שואלים. 'טליה, הכל בסדר איתך? לא משעמם לנו, את יודעת'… כן, אני יודעת. רק רציתי להמחיש את מה שאני רוצה לומר לכם, אז ברשותכם אשאל עוד שאלה קטנה, האם במשך כל הזמן שהחזקנו את כוס המים חל שינוי במשקל הכוס? בכמות המים? בתכונות המים? התשובה היא לא. המציאות נשארה כפי שהיא, אותה כמות מים ואותו משקל.
 
אז איך אפשר להסביר את הכאבים ביד והמתח בשרירים?
ואיך משתחררים מהכאבים האלה, שהולכים ומתפשטים לעבר הכתף ושאר הגוף?
 
הפתרון פשוט: תניחו את הכוס! זה הכל! תניחו!
 
ומה זה אומר? שככה זה בדיוק בחיים. לכל אחד יש הכוס שאלוקים נתן לו עבור נשמתו. הכוס שהוא מילא לנו באופן אישי ותכנון עבורנו בדיוק מופלא. ובכוס הזאת יש לנו בעיות שונות ומגוונות. לא חסר בה כאב ודמעות.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הזעם של בן הכט
תקפוץ !
אזמרה  והנחש
 
בהתחלה, כשההתמודדויות מתחילות לצוץ בחיים, זה קורה בדרך כלל בהדרגה, ואנחנו נחושים לצלוח אותן, פחות או יותר. לשם כך אנחנו מגייסים את כוחות הנפש שלנו. את האמונה בבורא עולם ובעצמנו. את התפילה ככלי לקבלת הכוחות. זה עדיין השלב הראשוני של האופטימיות. זה שלבו שבו מנורות קטנות מתחילות להאיר בתודעה שלנו. הכל מרגיש בשליטה, בסדר גודל שאפשר להתמודד ולטפל. אך ככל שהזמן חולף והשעות עוברות, אנחנו מגלים שאנו עדיין מחזיקים את הכוס. הבעיות לפנינו כשאנחנו מחזיקים בהן חזק ביד. הקשיים עוברים לקדמת הבמה בהצגת חיינו. כן, הן שם מולנו.
 
ושהוילונות מורמים והבעיות מתחילות להציג על הבמה, הן פתאום נראות מוחשיות, הופכות למן ישות כזו שנכנסת לחיים שלנו. בהתחלה זה אולי מצחיק, נראה בסדר, חושבים שאפשר להסתדר איתן… אחרי הכל, אף אחד לא מלקק דבש, כל אחד והכוס שלו…
 
לי, הכוס הזאת כבדה. כן, אני אומרת את זה בשם עצמי, אך מאמינה שעוד אנשים מרגישים כך. אלוקים מילא לי את הכוס ואני מאמינה שכך צריך להיות, הכל בהשגחה הפרטית והמדויקת שלו.
 
אני מאמינה, אבל זה לא אומר שלא קשה לי, לפעמים קשה לי מאוד. זה לא אומר שלא כואב לי או שורף בנשמה. הכוס הזאת, מביטה ומזכירה לי כל הזמן מחדש כמה כאב תשישות אני מרגישה. היד שלי תפוסה חזק והאצבעות כבר מלובנות. הכוס הזאת בהחלט משתקת אותי.
 
הגיע הזמן לשחרר, להניח אותה. באמצע, בצד, לא משנה, רק להניח, להרפות מעט.
 
כי היום אני לומדת לשחרר. לנתק מגע. להרפות. להפריד קצת את הכוס הזאת ממני. נכון, היא חלק מהחיים שלי, אך לא חלק ממני. אני לומדת לצעוד מעט בלעדיה. לשחרר ולהשתחרר.
 
בחיים למדתי הרבה שיעורים, אבל זה עלה על כולם, זה הקשה ביותר. למה? כי היום אני מגלה כמה הכוס הזאת חדרה עמוק לחיי, איך הפכה לחלק מנשמתי וזורמת בעורקיי ונוגעת בכל חלקי גופי. ודווקא מהמקום הזה אני מבינה כמה חשוב להניח אותה במקום המוגדר לה. לא להיות משועבדים לה. להניח, ולצאת רעננה וחזקה לדרך חדשה.
 
וזה יקרה, בקרוב, בעזרת השם. רק צריך לזכור שצריך להניח את הכוס.