אני לדודי ודודי לי

החזרה לשגרה אחרי החגים מגלמת מין תמהיל של שמחה ועצב. מצד אחד אפשר לחזור לנשום ולאכול כמויות סבירות ונורמליות, ומהצד השני החשש לעייפות החומר (קרי הנפש) ושעמום המחץ.

לאחרונה (ואולי גם בגלל החגים המרובים) שמתי לב שעל אף הפז"ם שלי בתשובה, יש לי לא מעט פערים דווקא בפן ההלכתי. נדמה שלדתיים מבית זה לא באמת מזיז אם הם מברכים ברכת מזון בכיסא שהם ישבו לאכול בו, או אם עברו 72 דקות מאז הביס האחרון בלחם. אולי, כמו שאמרה לי חברה, זה שהם נולדו למסגרת הזאת נותן להם מספיק מרחב ביטחון בשביל לא לרדת לרזולוציות. היא השוותה את זה לטייס מתמחה ולטייס בכיר – המתמחה נכנס לתא הטייס עם רשימת מטלות לביצוע ומסמן "בוצע" על כל שורה, ואילו הקברניט אינו זקוק לרשימה כי היא כבר חקוקה במוחו ולכן ההתנהלות שלו במרחב היא בביטחון והוא אינו זקוק "לבדוק" את עצמו, כי הרשימה היא כבר חלק ממנו.

אז אני טייס מתמחה, וממש אין לי ביטחון בהלכות. יותר מזה, אני קולטת שבכל פעם שאני שומעת הלכה חדשה הגוף שלי ממש מתנגד לכך. כמו תינוקת בא לי לסגור את האוזניים ולהוציא לשון ואני מעלה כל מיני תירוצים, "ההלכה היא חלק ממני ואני מרגישה מה נכון לי" או "זה רק מנהג ולא משולחן ערוך" או כל דבר שטות רק כדי שלא אהיה מחויבת.

מאמרים נוספים בנושא:

תשמחו בעצמכם

איש היער

להפוך אנשים ליפים

מה יש לי ביד?

מלא נקודות טובות

חטוף ולך!

הנקודות הלבנות

מלא נקודות טובות
סוד הנקודה הטובה
הסוד של הסנדלר
אתה פשוט נפלא

אומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה ו – קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁע(:

"וּכְשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'זַכָּאָה מַאן דְּעַיִל וְנָפִיק' וְזֶה בְּחִינַת: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה" בְּחִינַת עַיִל בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא "וְאַצִּיעָה. שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" בְּחִינַת וְנָפִיק בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב וזהו:"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" – 'אֲנִי לְדוֹדִי', זֶה בְּחִינַת עַיִל 'וְדוֹדִי לִי' זֶה בְּחִינַת וְנָפִיק [וְזֶה סוֹד כַּוָּנַת אֱלוּל] וְזֶה עִקַּר כְּבוֹדוֹ וְזֶה: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ"'דְּרָכֶיךָ' לְשׁוֹן רַבִּים הַיְנוּ עַיִל וְנָפִיק וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בְּקִיאוּת הַנַּ"ל אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְזוֹכֶה לִכְבוֹד ה'כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְכֶּתֶר כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלא כָּף וְאָז יְמִין ה' פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ [וְזֶה סוֹד כַּוָּנַת אֱלוּל]."

עניין ההלכות הוא כמו טייס מתמחה וטייס בכיר…

אומר רבי נחמן, למרות ההתנגדות שההלכה מעוררת בנו, אם אנחנו רוצים לזכות להתקרב לבורא עולם באמת ולתשובה, אנחנו חייבים להיות בקיאים בהלכה – ברצוא ובשוב, כלומר מצד אחד בקיאים בכל חלקי ההלכה, ומהצד השני לנהוג בה גם כשאנחנו מרגישים מלכי העולם וגם כשאנחנו מבואסים נורא – בירידות והעליות של החיים. רק ההלכה יכולה לאזן ולקרב אותנו לבורא עולם. כי ההלכה, למרות שהיא מרגישה יבשה לפעמים, היא חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים שלנו עם אבינו שבשמיים והמצוות הן מהותיות לקשר זה.

אז דווקא עכשיו, אחרי החגים המרוממים, ובתקופה הקרובה שהיא יבשה מחגים ומועדים, אנחנו צריכים להידבק עוד יותר בהלכה ולחקור אחריה כדי לזכות להיות בכל השנה בבחינת "אני לדודי ודודי לי".

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com