אבא תמיד דואג!

בערבות רוסיה, לפנות ערב.. “איזה קור!”, “אתה צודק בני, גם לי קר , אבל כבר נגיע לפונדק, ננוח מעט, נתקלח, נשתה מרק חם ונתחמם”.

כעבור עשר דקות, “דיי אבא! אני כבר לא יכול יותר!”, “גם לי קר בני, אבל אין מה לעשות, מוכרחים להמשיך ללכת, אחרת נקפא מקור!”. “אם לא נמצא מקום מחסה אני אקפא ואמות חס ושלום”, אמר בצער דניאל הקטן. אבא חייך לעומתו והנהן בשלילה כאומר, אין לך מה לדאוג בני היקר.

הם המשיכו לצעוד ולפתע קרא האב בצהלה והתרגשות: “אני חושב שאני רואה בית נטוש ובו נוכל לשהות לפחות את הלילה הסוער, ובבוקר בע”ה נמשיך הלאה”.

הם הגיעו לפתח הבית הנטוש, דפקו בדלת בידיים רועדות, אך אין מענה. הם דפקו חזק יותר, אבל אף אחד לא ניגש לפתוח להם את הדלת.

אמר האב בצער, “זו סכנת נפשות! אני מוכרח לפתוח את הדלת גם בלי רשות ונכנס פנימה!”. נכנסו השניים פנימה ומה רואות עיניהם? מיטה עם קש , אח חימום קטן עם גזרי עץ ואפילו קורי עכביש קטנטנים שהתבדרו בקור ובחושך ששרר בבית הנטוש.

דניאל אמר בשמחה: “ב”ה! כעת אוכל לשכב לישון ולשים את ראשי על המיטה!” הילד כמעט ונרדם אך אביו לא הסכים לכך שמא יקפא מקור!

לקח האבא את הקש והסיר מעל מיטת בנו כדי שזה יתעורר ולא יישן. דניאל כעס מאד אבל האבא עשה זאת לטובתו כי ריחם עליו.

מוסר ההשכל:

האבא הוא כבוד הקדוש ברוך הוא, ודניאל זה הילד שהם בני ישראל – בני ישראל היו מוכרחים לעבור את הגלות ולרדת למצרים. השם היה איתם גם בקושי ובסבל ושמר עליהם תמיד. וגם כשאר הקשה את לב פרעה עדיין זה היה לטובתם כי הם היו צריכים מירוק וזיכוך. כלומר להוציא מהם את עוונותיהם ואת כל החטאים והמעשים הלוא טובים שיוכלו לצאת מארץ מצרים, לקבל את התורה ולהיות ילדיו הנאמנים של השם.