התחזקות

עצה

 

דרשו חכמינו ז"ל על תבת "שמע" ("שמע ישראל"): השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך! חדשות ונפלאות, שהוא ה’ אלוקינו ה’ אחד. כלומר, שהזהירו אותנו חז"ל הקדושים, שאף על פי שיסוד האמונה ישנה מכבר מאבות אבותינו הקדושים, אף על פי כן אתה צריך לשמוע ולקבל בליבך האמונה הזאת בכל יום מחדש, כי באמת היא בכל יום חדשה לגמרי, כי אין יום דומה לחברו.

 

וכמובא בשיחות הר"ן, על מה שאמר דוד המלך ע"ה: "כי אני ידעתי כי גדול ה’" – כלומר גדולת הבורא, שהשם יתברך מאיר לאדם השלם בליבו, הארה שאי אפשר לספר לחברו כלל, ואפילו האדם לעצמו אי אפשר לספר לעצמו ההתנוצצות וההארה שמאיר בדעתו מיום לחברו, כי לגדולתו אין חקר. וענין זה אי אפשר לבאר לא בכתב ולא בעל פה, כי כל חד כפום מה דמשער בליבו, יכול להתפלא ולזחול ולרעוד מהתנוצצות אמיתת האמונה הקדושה שמתנוצצת לו בכל יום ובכל עת מחדש, אשר אנו זוכים להאמין בחי-החיים, בהיחיד נצחי הקדמון, הבורא הכל בחסדו יתברך ויתעלה שמו לנצח.

 

 

כידוע התענה רבנו וסיגף את עצמו כבר בצעירותו מאוד, והיו פעמים שהתענה כשמונה עשר פעמים בשנה אחת משבת לשבת, כלומר שלא טעם מאכל ולא שתה במשך כל ימות השבוע, מעת סעודה שלישית של שבת עד סעודת ליל שבת של שבת השניה. והיה הדבר מוסתר מאוד מעיני בני אדם אף מהקרובים אליו ביותר ואף מזוגתו, לבד ממשמשו, ואותו עצמו הזהיר באזהרה חמורה לבלי לגלות ולפרסם הדבר.

 

פעם בערב אחד כשנכס רבי חייקל לרבנו, והוא שימשו אז, וראה את רבנו שוכב בחולשה עצומה כזאת עד שיצא דם מעיניו ואוזנו, כי היה זאת בחצי ימי השבוע השני, אחר שהתענה כבר רבנו כמה ימים רצופים. מרוב בהלה על שראה את רבנו בחולשה כזו, שידלו והפציר בו מאוד בכמה לשונות והפצרות, שיאכל משהו ואפילו משהו מועט.

 

כשראה רבי חייקל שאין רבנו מסכים לבקשתו כלל וכלל, איים על רבנו באומרו לו: "אם לא יאבה רבנו לאכול יגלה ויפרסם את עניין תעניותיו ברבים". בלית ברירה הסכים לו רבנו. ותיכף רץ רבי חייקל עם תרנגולת אל השוחט ובדרך חזרה מרט לה את נוצותיה ובשלה והגיש לרבנו מנת מרק.

 

כשנכנס אל רבנו ראה אותו שעומד עם רגל אחת על הריצפה ורגל שניה על הספסל, נענה אליו רבנו ואמר לו: "חייקל, זמר לי את הניגון המעורר" (הוא הניגון המפורסם בין אנשי שלומנו על התיבות "מעין עולם הבא" המושר בליל שבת). רבי חייקל שהיה לו כידוע קול ערב נעמד בציווי רבנו והתחיל לזמר את הניגון, כשסיים רמז לו רבנו בידו שיחזור על הניגון שוב וכן עשה, וכשסיימו רמז לו רבנו שוב לזמר וכן חוזר חלילה. כך עמד רבי חייקל וזימר את הניגון כל הלילה ורבנו עומד אצלו, ועדיין לא טעם מהאוכל כלל. כשעלה עמוד השחר דחה רבנו את המרק והמשיך בצומו עד לשבת הקריבה ובאה.

 

        

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.