אכילה

 

אין ראוי לשתות יין ומשקה המשכר כי אם מעט להרחיב דעתו, וגם זה בשבת ויום טוב וסעודת מצווה דייקא, וגם זה רק כשזוכה להתקשר לצדיקי אמת, שכבר זכו לקדושת הברית בתכלית השלמות, ועל ידם יכול כל אחד להמשיך על עצמו קדושת הברית, שהוא בחינת קדושת שבת, בחינת שבעים פנים, בחינת שבעים נפש לבית יעקב, ואז דייקא יכול לשתות מעט יין בשבת ויום טוב לשמח נפשו להרחיב דעתו, כדי שיוכל להתעורר להרגיש ביותר מתיקת נעימת עריבת קדושת התורה, קדושת ישראל, קדושת שבת, שנמשך עלינו בכח הצדיקי אמת, כמבואר בפנים. וגם אז צריכין להזהר מאוד לשתות במידה ובמשקל, לזכות שיהיה בבחינת יין המשמח, לזכות על ידי השמחה דקדושה להתדבק בהשם יתברך ובתורה ובצדיקים ולהרגיש ביותר גדולת השם יתברך והתורה והצדיקים, כל חד כפום מה דמשער בלבה.

 

אבל אלו הקובעים עצמם על היין גם בימי החול, ולא די להם בכל זה, כי אם שבאים על ידי זה לליצנות ומחלוקת, וחולקין על הצדיקים האמיתיים, ואפילו אנשים הכשרים קצת, שאינם מתעוררים על ידי שתיית היין לליצנות גמור, רק ששוגה בו, שעל ידי השתיה הוא שוגה וטועה את עצמו עד שמהפך האמת ודובר סרה על יראי השם האמיתיים, כי נדמה לו, שנטו מן האמת, חס ושלום, וכל הטעות הזה בא לו על ידי ריבוי שתיית היין  – על זה נאמר (משלי כ): "כל שוגה בו לא יחכם", ופגמם וקילקולם על ידי זה מרובה מאוד, כמבואר בפנים.

 

 

 

ואיתא בספרים, שבשביל זה ניתן השיכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה. כי על ידי השיכחה כשחוזר ובא ולומד אפילו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדשות וחביב עליו. ואיתא משל על הלומד ושוכח – ששכרו אנשים למלאת חביות והחביות היו נקובים וכל מה שהיו שופכים לתוך החביות נשפך לחוץ. והטיפשים אמרו: הואיל וחוזר ונשפך לחוץ, למה לנו ליגע ולמלאת מאחר שאחר כך נשפך. אבל החכם אמר: מה לי בזה, הלא פורעין לי על היום, ושכרי לא יקופח מכל יום ויום, כי אני מושכר לימים ומה לי אם נשפך. כך אף על פי ששוכח לימודו, שכרו לא יקופח מכל יום ויום.

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.