צדקה

 

אדם שנותן צדקה ללא כל כוונה או רק למי שיש להם ממשלה וכבוד בעולם, הצדקה גם להם לכבוד, ועל העניים ההגונים והאנשים הכשרים העוסקים בתורה ועבודת הבורא אין הם משגיחים כלל ומעלימים עיניהם מהם, נמצא בדבר זה שהצדקה שהם נותנים היא רק בשביל כבודם העצמי. ואף על פי שבודאי גם בזאת הצדקה יש נקודות טובות, אבל אין בכוחה לעשות כלי בשלימות כדי לקבל את נועם השפע העליון. ולכן, עיקר תיקון הצדקה – שתהיה בבחינת מנחה, שהיא קורבן עני, שנתינתו מועטת, ועל כן אינו מתפאר בה, וכוונתו בהקרבת קורבנו היא רק לשם שמים, כמו כן העשיר – אף על פי שנותן הרבה צדקה, חלילה לו להתגאות בנתינת הצדקה ולהתכוין בה לכבוד עצמו, רק שיתן ממון לצדקה ככל יכולתו ויהיה הדבר בעיניו כעני, כי באמת לנגד הבורא יתברך כולם עניים, כמו שכתוב (איוב מא): "מי הקדימני ואשלם" – כי הכל ממנו יתברך, "ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א).

 

לכן דוד המלך ע"ה בעת שנתן הון רב לנדבת בית המקדש אמר: "והנה בעוניי הכינותי" – כי החזיק את כל נתינתו לעניות, וצדקה כזאת יקרה מאוד, כי היא בחינת מנחת-עני שחביבה מאוד על המקום, מכיון שכל כוונתו היא אך ורק לשם שמים, בלי להתפאר ולחשוב על כבוד עצמי כלל, ועליה נאמר: "מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג).

 

ידוע הוא שלימוד הזוהר מסוגל מאוד מאוד. ודע שעל ידי לימוד הזוהר נעשה חשק לכל מיני לימודים של התורה הקדושה. גם השפה (הלשון) הקדושה של הזוהר מעוררת מאוד לעבודת הבורא יתברך, כלומר השבח שמשבח ומפאר את עובדי ה’. רבי שמעון בר יוחאי קידש כל כך את לשון התרגום עד שאפילו שאר הדברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כוח לעורר לעבודת הבורא.

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.