צדקה

 

בזמן המועדים (ובפרט בזמן הרגלים) צריך מאוד לתת צדקה כדי להכניע את מצח הנחש ולגלות את מצח הרצון, ועל ידי זה נזכה לשמוע את קול הקריאה של יום- טוב, שקורא ומגלה את הרצון, ועל ידי זה זוכים לשמחת יום טוב. וזה שאמרו רבותינו ז"ל על עניין יום טוב (מדרש תנחומא פרשת ראה): "אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך" – כי על ידי זה זוכים לשמחת יום טוב.

 

על ידי צדקה משככים את חמימות הלב הבוערת לתאוות המשגל ולתאוות הממון, כי שתי תאוות אלו תלויות אחת בשניה.

 

 

 

"איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף ליבו" (משלי יט) – ופירש: מי שאינו מקושר לצדיק ומקורב לצדיק האמיתי, אז כל עבודתו היא רק כמו מי שמעקם עצמו ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם. וזהו: "איוולת אדם תסלף דרכו", כלומר שהאדם על ידי איוולתו כל עבודתו היא רק בחינת תסלף דרכו, כמו מי שמסלף ומעקם עצמו אחר חברו. והטעם למה שנאמר: "ועל ה’ יזעף ליבו" – כלומר שחולק על הצדיק ואינו מקורב אליו, ולכן –  תסלף דרכו, שהוא רק כמי שמעקם את עצמו, כי אין ממש בעבודה כי אם על ידי הצדיק האמיתי.

 

על השינה אמר: יש כמה שטויות ובלבולים המתדבקים ומתחברים במוח, ובפרט בלבולי אמונה, ולכן על ידי השינה נפרדים מהמוח, והשינה מועילה לכך מאוד בפרט לאמונה. והכוונה לשינה שהיא בחינת תרדמה של נבואה, כמו שכתוב (בראשית טו): "ותרדמה נפלה על אברם". ויש תרדמה של שטות, ותרדמה כזו היא בלבול הדעת.

 

 

רק שיראו לקחת מהן ויזכו להתעוררות גדולה.