תוכחה

 

כל אחד מישראל יש לו גבול בפני עצמו בדעתו להשיג ולהבין עד הגבול דווקא, בבחינת (שמות יט): "ועלית אתה ואהרן", ודרשו חז"ל: אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו, ועל כן אף על פי שבודאי מצווה גדולה לדבר עם חברו בכל פעם ביראת שמים ולרחם עליו ולהוציאו מהעוונות והקלקולים שלו, אף על פי כן צריכים להיזהר מאוד, שיהיה העסק לטובה ולא לרעה, לתקן ולא לקלקל יותר, חלילה, שלא להסתכל ביותר בגנותו של חברו ובחסרונותיו, כי רוב הקטטות והמריבות ושנאת החינם נמשכים רק מזה, מה שכל אחד מסתכל שלא בעין יפה בחברו ומחפש למצוא בו רק את הפגמים והמידות הרעות, עד שנדמה לו שאי אפשר לסובלם, וממילא כמו כן מסתכל בו חברו גם כן להיפך, כי כמים הפנים לפנים, עד שמתעוררת שנאת חינם ומריבות ביניהם, עד שעל ידי זה נחרב בית המקדש ונתארך עלינו הגלות, והכל רק על ידי שנאת חינם, כמו שאמרו חז"ל, שכל זה בא רק על ידי שמסתכל ביותר בחברו, כי באמת צריכים לדון את כל אדם לכף זכות, כי למרות הכל בודאי צריכים לדבר עימו ולהאיר דעתו ולהוציא ממה שצריכים להוציא, שכל זה הוא בחינת דין ומשפט.

 

 

 

עיקר החידושים והמופתים הנוראים שראינו מרבנו, הוא רק בעניין התקרבות ישראל לאביהם שבשמים. שתיכף כשנכנס אחד אצלו ורצה להתקרב להשם יתברך, תיכף נהפך מיד לאיש אחר ממש. ועוצם היראה וההתעוררות וההתלהבות והרהורי התשובה באמת לאמיתו, שהכניס בכל אחד ואחד שזכה לעמוד לפניו, אי אפשר לבאר ולספר כל הימים, כי לא נראה כזאת ולא נשמע בעולם שיעורר לקב"ה כל כך בהתעוררות כזאת לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן.

 

        

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.