המתנה

 

בעניין הפגם של הדוחק את השעה בזה נכשלים הרבה בני אדם, גדולים וקטנים, עד שנוגע הפגם גם בצדיקים גדולים ונוראים, בבחינת "כי העושק יהולל חכם", כי כל העבירות והפגמים של כל בעלי עבירות, לא עלינו, נמשך רק מבחינת דוחק את השעה, שאינו רוצה להמתין, כי אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו, כמו שאמרו חז"ל, ואם היה ממתין איזה שעה, היה זוכה בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שאמרו חז"ל: אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, וכן הרבה.

 

וזה עיקר החטא והפגם של אדם הראשון, וכן עיקר של כל הצדיקים הגדולים, שחשבו עליהם רבותינו ז"ל איזה פגם, או שמבואר במקרה להדיא ששנו באיזה דבר, הגם כי בודאי היה שגיאה דקה מן הדקה, אף אל פי כן עיקר הפגם והשגיאה היה בעניין דוחק את השעה. וכל התוכחה שהוכיח יעקב אבינו את השבטים לפני פטירתו, הכל היה בעניין פגם זה.

 

 

עיקר הסיבה שצריך האדם להיות בשמחה תמיד, אף כשרואה את ריחוקו מהשם-יתברך ומתורתו, הוא מחמת עצם היותו מזרע ישראל ו"שלא עשני גוי", ואין השמחה תלויה בסיבות כל שהן, כמו ההרחבות והרווחות שמוצא בצרותיו, כי העולם הזה מלא ביסורים ומכאובות תמיד, ובכל פעם אף כשנשלמים לו חסרונותיו, יוולדו לו חסרונות חדשים ששוב יביאו אותו לעצבות ומרה שחורה, כי "אדם לעמל יולד", ותמיד ירדפנו עמל ויגון זה.

 

אולם השמחה השלימה והתמידית היא שמחת היותו מזרע ישראל, מבני אברהם יצחק ויעקב, יהיה איך שיהיה, באיזה מדרגה נמוכה שהוא, ומשום היותו בשמחה מחמת היותו מזרע ישראל, יכול לשמוח עוד ועוד בכל עת שמרחיב לו השם יתברך, אם בבנים, בבריאות הגוף, בפרנסה וכדומה, ומחמת כן אף ביסוריו הקשים ביותר יכול וחייב להיות בשמחה עצומה.