הלכות שליח ציבור ( המשך ) , את מי ממנים

  

א. שליח ציבור שקשה לו לעמוד ביום הכיפורים בחזרת תפילת מוסף, אין להקל לו לנוח על כסא באמצע החזרה, גם אם לא ינדנד את רגליו, ומשאירם צמודות זו לזו.

ב. מצווה לתת לאבל תוך י"ב חודש על אב ואם, להתפלל  שליח ציבור, שדבר זה הוא נחת רוח לנפטר. אבל צריך שידע בעצמו שיכול להתפלל בשפה ברורה, שאם לא כן ההעדר טוב. ועל כל פנים אין לאדם להתקוטט בעבור שום מצווה, ולכן אם יש שם אדם אחר שגם הוא בתוך י"ב חודש לאב ואם, ורוצה לעלות שליח ציבור, אין לו להתקוטט בעבור זה. ובפרט שאצל הספרדים לא כולם נהגו להקפיד לעבור לפני התיבה בתוך י"ב חודש.

ג. מנהגינו שהשליח ציבור עומד ליד התיבה שבבית הכנסת, הנמצאת באמצע בית הכנסת. ומנהג אחינו האשכנזים שהשליח ציבור עומד ליד העמוד הסמוך לארון הקודש.

ד. יש אומרים לשליח ציבור להתפלל ממקום מושבו, מפני כבוד הציבור צריך לעקור ממקומו ולהתפלל בתיבה. ולכתחילה טוב להקפיד בזה.

ה. נכון לשליח ציבור שיכנס ראשון לבית הכנסת, ויצא אחרון. ותלמיד חכם צריך להזהר שלא יכנס אחרון לבית הכנסת, שלא ירננו אחריו הציבור שמאחר להקיץ משינתו.

ו. שליח ציבור קבוע יורד לפני התיבה מעצמו, ואין צריך להמתין שיאמרו לו. ומי שאינו קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, אך לא יסרב יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו פעם שניה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובשלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל, אלא מיד עולה. ואם חושש שמחמת אימתא דציבורא ידלג תיבות, יסרב גם לאדם גדול, אך יראה לו טעם סירובו.

ז. שליח ציבור המתגורר בארץ ישראל שהוזמן לחוץ לארץ כדי לשמש שם כשליח ציבור, ולהוציא את הרבים ידי חובתן בימים הנוראים והחגים, מותר לו לצאת לחוץ לארץ לצורך זה, אף שמקבל שכר טירחה עבור כך. ובלבד שמיד לאחר עשיית מצוותו יחזור לארץ ישראל. וטוב ונכון שאם הוא ידע ספר שיזכה את הרבים בחוץ לארץ בשיעורי תורה ובדרשות.

ח. ציבור שצריכים לשכור רב ושליח ציבור, ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב היודע הלכה, או שיכול לקרב רחוקים לאביהם שבשמים, ולחזקם לתורה ולמצוות, הוא קודם לשליח ציבור.

ט. מותר לשליחי ציבור המתפללים בשבת ויום טוב, או בראש השנה ויום הכיפורים, לקבל שכר אפילו שלא בהבלעה, דהיינו שאין צריך שהשכר יובלע עם שכר עבודתו שיעבוד גם בימי חול, ובלבד שלא ידברו על השכר בשבת. שמאחר והוא צורך מצווה, אין צריך לשלם בהבלעה. וכן המנהג. ומכל מקום אינם רואים סימן ברכה מאותו שכר, ולכן טוב שיקנו בשכר זה איזה דבר מצווה, כמו ספרי קודש ללמוד בהם, או תפילין של רבינו תם, וכדומה. והמחמיר לקבל שכר בהבלעה, תבוא עליו ברכה.

י. שליח ציבור שהתחיל בתפילת החזרה ונזכר שכבר התפלל אותה תפילה, ישלים החזרה ולא יפסיק באמצע.

יא. שליח ציבור שטעה בלחש בראש חודש או בחול המועד, ולא אמר יעלה ויבוא, או אמר בחורף ברכנו, ונזכר כשסיים את תפילתו, לא יחזור, אלא יסמוך על החזרה.

יב. שליח ציבור שאחר שסיים החזרה נזכר שלא הזכיר יעלה ויבוא בחזרה, יסמוך על מוסף.

יג. שליח ציבור שלא אמר עננו בחזרה בין גואל לרופא, אומר בשומע תפילה כיחיד. וחותם: ברוך אתה ה’ שומע תפילה. ואם חזר לומר עננו בין גואל לרופא, הוה ליה ברכה לבטלה. אבל אם נזכר באמצע רפאנו, פוסק באמצע הברכה וחוזר ואומר עננו ברכה בפני עצמה ומתחיל שוב ברכת רפאנו.

יד. שליח ציבור שטעה בלחש ולא חתם המלך המשפט, ונזכר כשסיים, יסמוך על החזרה. וכן בהמלך הקדוש.

טו. שליח ציבור שטעה בשבת ואחר הקדושה דילג אתה קדוש והתחיל בישמח משה, חוזר לברכת אתה קדוש.

טז. שליח ציבור שטעה ואומר נוסח מודים דרבנן במקום לומר נוסח מודים, אין צריך לחזור, כיון שהפתיחה והחתימה היתה כדין.

יז. מותר לשליח ציבור להתפלל (בימי החול) ולקרוא בתורה באמצעות הרם קול. וכבר פשט המנהג להקל בזה בזמן הזה, בפרט בבתי כנסת גדולים, ובאירועים מיוחדים. אך אין להקל להתפלל ברם קול בשבת וביו"ט, גם אם הופעל מערב שבת ומערב יום טוב.

יח. שליח ציבור שהתעלף באמצע החזרה, יעמוד אחר תחתיו ויתחיל באותה ברכה שהפסיק בה הראשון, ובברכות הראשונות חוזר לראש. ואחר הקדושה חוזר לאתה קדוש.

יט. אין לשליח ציבור להאריך יותר מדאי בתיבה מסויימת מתוך הקדיש או הקדושה, כדי להשלים משקל הנגינה במקורה, מפני שעל ידי כך תאבד משמעות התיבה ההיא לרוב האריכות, וכל יתר כנטול דמי. וכל שכן אם השליח ציבור מאריך באמצע התיבה, ועדיין לא נשלמה, שאין כל הבנה לדבריו. ואין צריך לומר שלא ינשום השליח ציבור באמצע התיבה, שעל ידי כך הוא חולק את התיבה לשתים. וכן לא יכפול תיבות להשלמת הנגינה. ויש להזהר ביותר במקום שצריכים לענות אמן אחריו, כגון בקדיש ובסוף ברכות החזרה, שלא יאריך בתיבה האחרונה, כי יש שיקדימו לענות אמן בעודו ממשיך בניגון, והוי אמן חטופה. אלא יאחז צדיק דרכו לקצר בניגון ולסיים מיד. ועל כגון זה נאמר: "ויאמר לקוצרם ה’ עמכם".

כ. וכן על השליח ציבור להזהר כשאומר קדיש או קדושה בניגון, שלא ישנה מדקדוק התיבה, לעשות את המלרע מלעיל, או להיפך, את המלעיל מלרע, כדי להשוות הניגון על פי המקור של השירה, שהרי בזה הוא עושה את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. וכל שכן בעת הזכרת השם, שאף על פי שמותר לנגן בשם ה’, וכמו שרמזו על זה: רננו צדיקים בה’, מכל מקום צריך להזהר לומר שם ה’ כהוויתו, מלרע, כלומר, שהנגינה באות נ’, ולא מלעיל באות ד.