אמירת פסוקי תורה על פה , איזהו מקומן , שליח ציבור

 

א. שליח ציבור הקורא בתורה, צריך שיכין את הקריאה ולסדרה לעצמו כמה פעמים. ואם הוא רגיל בקריאת התורה, יכול להסתפק בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ובפרט מי שטרוד בלימודו. וכשהוא חוזר על הפרשה יש אומרים שאם הוא בקי בקריאה בעל פה מותר לו לשנן את הקריאה בעל פה, ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, מאחר שאינו מוציא אחרים ידי חובתם. ויש חולקים. ובמקום צורך אפשר לסמוך על המקילים. והמחמיר תבוא עליו הברכה.

ב. תלמיד חכם הדורש לציבור ומזכיר בדרשתו פסוקי תורה, יכול לסמוך על המקילים לומר את הפסוקים בעל פה, מאחר שאין זו קריאה שבאה להוציא ידי חובה.

ג. מה שנהוג בכמה תלמודי תורה שמורים מטילים על התלמידים לשנן קטעים מהנביא בעל פה, כמו שירת דבורה, או משלי בלעם וכדומה, אין צריך למונעם מזה, שיש להם על מי שיסמוכו.

ד. יש אומרים שבזמן שהשליח ציבור קורא בתורה מותר לאחרים השומעים את קריאתו לקרוא עמו מילה במילה בלחש, אף אם קוראים בעל פה, מאחר ונסמכים על קריאת השליח ציבור הקורא מתוך הכתב. ולכתחילה יש להיזהר לקרוא גם באופן כזה מתוך החומש. מותר לומר תהילים בעל פה, ואין בזה איסור משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, מאחר שהוא דרך תפילה ותחנונים.

ה. לפיכך הנמצא בבית האסורים ומתבטל מלימוד תורה, מותר לו לומר פרקי תהילים בעל פה. וכן הנוסע באוטובוס רשאי לומר תהילים בעל פה. וכן המתפלל על חולה על קברות הצדיקים, או המתפלל על קבר אביו או אמו ביום השבעה או השלושים לפטירתם, או ביום השנה וכו’, מותר לו לומר פרקי תהילים בעל פה.

ו. סומא מותר לו לקרוא פסוקים בעל פה, משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך.

ז. המקילים לומר בעל פה פרשיות קדש לי והיה כי יביאך עם התפילין, יש להם סמך. ומכל מקום היכא דאפשר ראוי יותר לאומרם מתוך הכתב.

ח. מותר לקרוא תרגום בעל פה, שאינו בכלל האיסור.

ט. מי שיודע להתפלל בעל פה, מותר לו להתפלל מתוך הסידור כדי שיתפלל בכוונה, ואין לחוש בזה משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. וכן נהג האר"י ז"ל להתפלל מתוך הסידור, ולא בעל פה, כדי שיוכל לכוין יותר. וגם היה אומר כל דבר שבמקרא בטעמים של אותה פרשה. וכן כל דבר שבמשנה היה אומר בניגון משנה. ומעולם לא הגביה קולו בקול רם בתפילה, כדי להורות ההכנעה לפני השי"ת, זולת בשבת שהיה מרים קולו יותר מעט מבחול בנעימה, מפני כבוד השבת.

י. יש אומרים שהמחבר ספר ומערב במחשבתו כדי לגדל את שמו, עובר על איסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן. שלא הותר דבר זה אלא משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך. ויש חולקים ואומרים שאין בזה איסור משום דברים שבעל פה כו’. וכן עיקר.

 

יא. קבעו לומר בכל יום פרשת התמיד ואיזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, כדי שיחשב ללימוד מקרא ומשנה וגמרא.

יב. גם תלמידי חכמים ובני ישיבות צריכים לקרוא הנ"ל ביום, אף שלומדים כל היום גמרא. ותלמידי חכמים הנמנעים מלאומרו מפני ההתמדה שלהם בעסק התורה, יש להם על מי לסמוך, הא לאו הכי בודאי שגם הם צריכים לומר בכל יום פרשת הקורבנות ואיזהו מקומן. ומיהו בקריאת חק לישראל אינם חייבים, ויוצאים ידי חובה מה שאמרו שחייב אדם לשלש את לימודו בתורה במשנה ובתלמוד, בסדר התפילה. ומיהו טוב והנכון שילמד בחק לישראל בין הסדרים.

יג. יש אומרים שאין לומר פרק איזהו מקומן בבית האבל, מפני שהוא לימוד תורה, והאבל אסור בתלמוד תורה. ואין הלכה כדבריהם, שמאחר וקבעום בסדר היום, הוי ככל התפילה שאין בה איסור לימוד תורה לאבל.

יד. אם יש מניין מצומצם ורוצים להשאיר את אמירת קדיש על ישראל סמוך לברוך שאמר, ולא לאומרו קודם הודו, כדי לזכות את הרבים בעניית אמן על קדיש על ישראל, יש אומרים שאין ראוי לעשות כן, שמאחר וקבעו לומר קדיש זה קודם הודו, אין לשנות לצורך המאחרים.

 

טו. שליח ציבור צריך שיהא הגון, שנאמר, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ואמרו חז"ל זה שליח ציבור שאינו הגון. והיינו שמהפך מידת רחמים למידת הדין, ומעורר סטרא דדינא בשפע. ואיזהו הגון, שיהיה ביתו ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע, ושיהיה עניו ומרוצה להקהל, וקולו ערב, ומעביר על מידותיו, ושאין בו חנופה, ורגיל לקרוא בתורה נביאים וכתובים. וצריך שיהיה ותרן ביחסיו עם הזולת.

טז. אם אין מוצאים מי שיהיה בו כל המידות האלו, יבחרו הטוב שבציבור שעוסק בתורה ובמעשים טובים. ובן תורה עדיף, שהעוסק בתורה יכול לבקש רחמים להתפלל לפני הקב"ה. ואם נזדמן שליח ציבור שהוא בן תורה, ואין לו שלושים שנה, וגם אינו נשוי, ולעומתו יש איש פשוט ונשוי הוא למעלה משלושים שנה, הבן תורה קודם.

יז. העיקר לדקדק שלא למנות שליח ציבור מי שבניו מתחכנים בבתי ספר חילוניים או בתי ספר שיש בהם חינוך מעורב, בנים ובנות יחדיו. ואם חזר בתשובה על שחינך את בניו במקומות כאלה, מותר לו לשמש כשליח ציבור, שאין לך דבר העומד בפני התשוב.

יח. שליח ציבור שמאריך בתפילתו ומסלסל בקולו בנעימה, אם עושה כן מפני שהוא שמח בליבו על שזיכהו ה’ לשבח ולפאר בקולו הערב את השי"ת, הרי זה משובח ותבוא עליו ברכה, שכן אמרו בפסיקתא: "כבד את ה’ מהונך, ממה שחננך, שאם היה קולך ערב והיית יושב בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה’ בקולך", ובלבד שלא יאריך בתפילתו יותר מדי מפני טורח הציבור. והוא שמתפלל ביראה ובכובד ראש. אבל אם הוא מכוין להשמיע קולו לציבור, כדי להשתבח ולהתפאר, הרי זה מגונה. וגם השומעים שירים ותשבחות מפי משוררים או מטייפ, במקום גילה שם תהא רעדה. ומיהו אף על פי שיש בהם מזמורים ופסוקים, שפיר דמי. וכל שכן כשעושים כן במקום שמחה של מצווה, כגון חתן וכלה, וכו’. אבל אם הדבר נעשה תוך כדי שחוק וקלות ראש, על זה אמרו בגמרא שהתורה חוגרת שק עליהם ואומרת, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו לצים.

יט. אין ממנים שליח ציבור למי שאינו מבטא את האותיות כתקנן, כגון שקורא לאות חי"ת כמו כ"ף רפויה, או כמו ה"א, וכן אם קורא לאות עי"ן כמו אל"ף. ואף על פי שקולו ערב והעם מרוצים ממנו וחפצים בו, אין ראוי למנותו לשליח ציבור. ואפילו אם על ידי טורח יכול לבטא האותיות כהוגן, יש לחוש שמא לא יתן ליבו כראוי ויקרא האותיות בשיבוש. ורק אם אין שליח ציבור הגון כמותו, מותר למנותו לשליח ציבור, ועם כל זה ירגיל עצמו לבטאת האותיות כהוגן, ולהבחין בין עי"ן לאל"ף, ובין קו"ף לכ"ף דגושה, ובין טי"ת לת"ו. וכדומה.

כ. שליח ציבור שלובש חולצה עם שרוולים קצרים ביותר עד שגם חלק מהזרוע שבין המרפק לכתף מגולה, אינו רשאי לעבור כך לפני התיבה מפני כבוד הציבור, אלא אם כן יתעטף בטלית ויכסה זרועותיו. ויש בזה גם משום הכון לקראת אלוקיך ישראל. אבל אם כל פרק הזרוע העליון עד המפרק מכוסה, מותר לו לעבור לפני התיבה להוציא את הציבור ידי חובתם. ומי שהולך במכנסים קצרים וירכיו ושוקיו מגולים, אינו רשאי לעבור לפני התיבה עד שילבש כראוי.