דברים המעכבים בכהנים מלישא כפיים

 

א. כהן שיש לו תחבושת בכך ידו עד הפרק, נושא כפיו ואין לפוסלו משום חציצה. וכן מעשים בכל יום שגם כהן שיש על ידו תחבושת עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים ואין פוצה פה. וכן עיקר שאין בזה משום חציצה.

ב. כהן שיש על ידיו כתובת קעקע, אם הדבר נעשה שלא לרצונו, רשאי לעלות לדוכן לישא כפיו, כשמכסה עצמו בטלית באופן שאין הכתובת קעקע נראית לעיני הציבור. ואפילו נעשית לרצונו אם חזר בתשובה שלימה, רשאי לעלות לדוכן לשאת כפיו לברך את ישראל.

ג. כהן שאינו מדקדק במצוות, או שהיו הבריות מרננים אחריו שעובר עבירות חמורות, או שלא היו משאו ומתנו באמונה, הרי זה עולה לדוכן ונושא כפיו, ואין מונעים אותו מלישא כפיו. ואף על פי שעדיין לא חזר בתשובה. לפי שזו היא מצוות עשה על כל כהן הראוי לנשיאת כפים, ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצוות. ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכתו של הדיוט זה, לפי שאין קבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצוותם שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

ד. אולם אם הכהן מחלל שבת בפהרסיא במזיד, הרי הוא כעכו"ם לכל דבר, ואינו עולה לדוכן לנשיאת כפים. ומכל מקום אם בא לעלות לדוכן אין צריך למונעו מלהצטרף לאחיו הכהנים לישא כפיו. אבל אם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבית הכנסת ולא ישא כפיו, ואם אי אפשר לשכנעו יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים. וכל שכן שאם עבר ועלה לדוכן שאין להורידו מהדוכן, ואפילו כשאין שם כהן אחר, שגדול השלום. ועונים אמן אחריו. ואם חזר בתשובה עולה לדוכן אף לכתחילה.

ה. כהן שהרג את הנפש, בין בשוגג בין במזיד, אף על פי שעשה תשובה, לא ישא כפיו, שנאמר: ידיכם דמים מלאו, וסמיך ליה ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. לפיכך כהן שהיה נוהג במכונית, וגרם בידים לתאונה קטלנית, אם נהג ברשלנות, כגון שנסע במהירות מופרזת, או שלא ציית לתמרור במקום שהיה עליו לעצור, ועל ידי כך התנגש ברכב אחר, וגם לאיבוד נפש מישראל, הרי שגגתו עולה זדון, ונפסל לעלות לדוכן לישא כפיו לעולם, אף על פי שעשה תשובה, שהואיל ויצאה תקלה מתחת ידו באיבוד נפש מישראל, שוב אין קטגור נעשה סניגור, ואינו ראוי לשיא כפיו, ואפילו אם עלה לדוכן ירד, שיש בזה איסור ברכה לבטלה. ואפילו אם יצא זכאי בבית המשפט, כל שיודע בעצמו שנהרג אדם מישראל על ידו, ואפילו אם הדבר אצלו בספק, אסור לו לישא כפיו. ואמנם האשכנזים מקילים בזה אם היה הדבר בשגגה ועשה תשובה, אבל אצל הספרדים יש הוראה מאת מרן השולחן ערוך שאוסר לישא כפיו אפילו הרג בשוגג ועשה תשובה. וכן הורו הלכה למעשה גדולי רבני ספרד.

ו. אולם אם היה אנוס לגמרי, כגון שהיה נוהג בזהירות, ובפתע פתאום קפץ ילד לתוך הרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למוות, אם קיבל עליו תשובה על פי הוראת חכמי ישראל, על התקלה שיצאה מתחת ידו, רשאי לישא כפיו, כיון שהיה אנוס בזה. וכל שכן אם הנפגע לא מת מיד אלא לאחר כמה ימים, שיש להקל בזה על בעלי תשובה. ושב ורפא לו.

ז. כהנים שהשתתפו בקרבות של מערכות ישראל, נגד צבאות האוייבים הערבים, ופגעו והרגו בחיילי האוייב, אין ספק שהם כשרים והגונים לנשיאת כפים, מאחר שמלחמות ה’ נלחמו להושיע את ישראל מיד צריהם, תחזקנה ידיהם ושכרם כפול מן השמים. ועוד שלא נפסל כהן שהרג את הנפש אלא בהורג נפש מישראל, מה שאין כן בהורג נכרי.

ח. כהן מוהל שמל תינוק, ועל ידי שגגתו גרם למותו של התינוק, וכן כהן רופא שהיה מטפל בחולה, וטעה וגרם למותו של החולה, אם חזרו בתשובה רשאים לעלות לדוכן ולישא כפיהם, הואיל ולדבר מצווה נתכוונו.

ט. כהן שנשא גרושה לא ישא כפיו, ואין נוהגים בו קדושה, אפילו לקרות בתורה ראשון, ואפילו גרשה או מתה פסול, עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם.

י. והוא הדין בכהן שנשא חללה או חלוצה, שאסור לו לישא כפיו. דכל שהכהנים מוזהרים עליהם באופן מיוחד, אם עבר על עבירות אלו הדבר פוסל אותו מכהונתו.

יא. כהן חלל אינו נושא כפיו, הואיל ונתחלל מן הכהונה, ואינו עוד בכהונו. ואפילו אם הוא חלל רק מדרבנן, כגון בן חלוצה שנישאה לכהן, שאיסורה עליו מדברי סופרים, וכיוצא בו, אף על פי כן פסול מלעלות לדוכן. ובניו ובני בניו של החלל עד סוף כל הדורות, חללים הם ופסולים מלעלות לדוכן. ואפילו אם אין כהנים אחרים לא יעלה. והוא הדין לטומטום ואנדרגינוס שלא יעלו לדוכן אפילו בלא ברכה, ואפילו עם כהנים אחרים.

יב. כהן שנטמא למת שאינו משבעה קרובים שלו, פסול לעלות לדוכן, ואין בו מעלות כהונה עד שיחזור בתשובה ויקבל עליו שלא יטמא עוד למתים.

יג. כהן חולה שנזקק לקטטר שדרכו נוטפים מי רגליו לתוך שקית או כלי זכוכית, ואינו מרגיש בעת שמי רגליו נוטפים ממנו, מותר לו לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכה, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ואל יהי נודף ממנו ריח רע כלל.

יד. שליח ציבור ששכח לומר יעלה ויבוא בראש חודש או חול המועד, ולא נזכר אלא בברכת שים שלום לאחר שהכהנים בירכו ברכת כהנים, שדינו הוא שצריך לחזור לברכת רצה ולומר יעלה ויבוא, אין הכהנים צריכים לחזור ולברך ברכת כהנים.

טו. אם יש גויים בבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, ואי אפשר להוציאם החוצה משום איבה, יש נוהגים להמנע לעת כזאת  מנשיאות כפים, אבל הנכון שלא לחוש כך, אלא יעלו הכהנים לדוכן ויברכו ברכת כהנים כדת, כי אין הכוונה בברכתם אלא לעם ישראל, שכן נוסח הברכה: "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", ואין הגוים חוצצים בין הכהנים לבין קהל ישראל, וכמו שאמרו חז"ל, שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת.

טז. כהן שיש בביתו אשה נדה אין לו למנוע את עצמו מלישא כפיו, (אפילו אם יצא מבית הכנסת בצינעא) ואין צריך לחוש למה שכתב בזה בספר המקצעות.

יז. יש נוהגים לומר לכהנים ברדתם מן הדוכן לאחר ברכת כהנים "חזק וברוך", או "יישר כחכם". ויש להם על מה שיסמוכו, שאף על פי שהכהנים חייבים מן התורה לברך ברכת כהנים, מכל מקום כיון שהיו יכולים להפקיע עצמם מחיובם אם יצאו מחוץ לבית הכנסת, לכן ראוי להחזיק להם טובה.

יח. המתפלל תפילת שמונה עשרה, ושמע ברכת כהנים ממניין הסמוך, אין צריך להספיק לשמוע ברכת כהנים, ואפילו בין ברכה לברכה. ומכל מקום אם רצה להפסיק בין ברכה לברכה להאזין ולהקשיב לברכת הכהנים, רשאי לעשות כן, ולא חשיב הפסק. אולם אם הוא עוסק בקריאת שמע וברכותיה, וכל שכן באמצע פסוקי דזמרה, ראוי שיפסיק בבין הפרקים כדי לשמוע לברכת הכהנים ותבוא עליו ברכת טוב.

יט. אף על פי שהשליח ציבור אינו עונה שום אמן אחר הכהנים, מכל מקום יחיד המתפלל עם השליח ציבור והגיע עמו לסוף מודים, יקשיב לברכת הכהנים ויענה אחריהם אמן, בין לאחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, ובין לאחר פסוקי הברכה. ונראה שהוא הדין אם השליח ציבור כהן, וישראל עומד ומקריא את הברכות לכהנים, והשליח ציבור שותק ומקשיב לברכת הכהנים יש לו לענות אמן אחר ברכה ראשונה ואחר כל פסוק מברכת הכהנים, הואיל ואין כאן חשש טירוף. והמקריא לכהנים לא יענה אחריהם שום אמן. זולת אחר הפסוק האחרון.

כ. כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על השלושה הפסוקים של ברכת כהנים. ואם הוסיף עובר על בל תוסיף.