נטילת הלולב וברכתו

 

 

א. יש שמקדימים ליטול האתרוג ולברך, ואחר כך נוטלים הלולב, אבל העיקר לדינא כמו שנתבאר, ליטול קודם את הלולב, שהואיל ואגודים בו הדס וערבה הוא מקודש יותר מהאתרוג, ולו משפט הבכורה.

ב. כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן, ולפיכך צריך לברך קודם שלוקח את האתרוג. ואין מברכים על הלולב אלא פעם אחת ביום.

ג. בירך על הלולב והיה ביד שמאלו, ונטל את האתרוג ביד ימינו ונענע כך, יש אומרים שלא יצא ידי חובה, וצריך לחזור וליטול את הלולב ביד ימין והאתרוג ביד שמאל. ויש חולקים. ולכן אם עבר ועשה כן, יחזור ויקח הלולב ביד ימין כדינו, אך לא יחזור לברך.

ד. היתה ידו משותקת באופן שאינו יכול להשתמש באותה יד, הרי זה נוטל את הלולב והאתרוג בזה אחר זה, בין אם היא יד ימין או יד שמאל. [ונטילה בכתיפו, או בפיו ובשניו, אינה נחשבת לנטילה כלל].

ה. איטר יד שכל מעשיו בשמאל, הרי הוא ככל אדם ונוטל לולב בימינו שהוא ימין כל אדם, וכמו שכתב בשולחן ערוך, דדוקא בתפילין דמדאורייתא, מניח ביד ימין, אבל לולב דהוא רק מדרבנן מה שנוטל ביד ימינו ומשום חשיבותא נוטל בימינו ככל אדם, ואם היפך לית לן בה, שעיקר נטילתו בימין הוא מדרבנן. (יבי"א ו/ב סק"ה)

ו. אם שכח לברך שהחיינו ביום הראשון, מברך ביום השני, וכן כשחל יום טוב ראשון בשבת, מברך שהחיינו ביום ראשון של חול המועד. ואם עבר ונטל הלולב ביום א’ שחל בשבת, ובירך שהחיינו גם כן, יש אומרים שאינו חוזר ומברך זמן ביום השני. (ילקו"י ה/קס)

ז. בברכת שהחיינו שמברך ביום הראשון על הלולב, טוב לכוין לפטור גם שהחיינו על האכילה של האתרוג, לפי שיש מחלוקת אם מברכין שהחיינו על חידוש פרי האתרוג.

ח. מי שאין לו לולב אינו מברך שהחיינו, וכן מי שיש לו רק ג’ מינין או פחות, אינו מברך שהחיינו.

ט. יש ליטול הלולב במקום האגודה, ולא למעלה מהאגודה.

י. אין אדם יוצא ידי חובת נטילת לולב על-ידי לקיחה במחובר, דבעינן נטילה לגמרי. (ילקו"י ה/קסג)

יא. נכון להסיר את הטבעת מעל אצבע ידו בשעת נטילת לולב משום שיש אומרים שהוא חציצה. ומכל מקום מעיקר הדין אין לחוש לזה, הואיל ואין כל היד מכוסה בטבעת. (יבי"א א/א סקט"ו. ב/טז סק"ב אהע"ז)

יב. לולב שהוא לח מן המים שעליו, יש אומרים שנכון לנגבו משום חשש חציצה. ויש חולקים. (ילקו"י ה/קסד)

יג. ארבעת המינים הללו מצווה אחת הן, ומעכבים זה את זה, וכולם נקראים "מצות לולב" ואין פוחתים מהם ואין מוסיפים עליהם. ולא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד, אפילו אם יתכוין בפירוש שלא לשם מצות לולב. אבל בערבה והדס יכול להוסיף כל מה שירצה. ויש מי שפוסל להניח הדס שוטה בלולב נוסף על ג’ בדין של הדס עבות. ויש מתירין. והמדקדקים אינם מוסיפים על ב’ ערבות וג’ הדסים עבות. (ילקו"י ה/קסז)

יד. אם חסר לו אחד מד’ המינים, לא יברך על השאר, אלא יטול מה שיש לו לזכר בעלמא, ובמשך היום ישתדל להשיג ד’ המינים לברך עליהם, ולצאת ידי חובת המצוה. ולא יקח מין אחר במקום המין שחסר לו. ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלם אחד אחד יצא.

טו. כל ארבעת המינים צריך שיהיו ניטלים כדרך גדילתן עיקריהן למטה לצד הקרקע, וראשיהם למעלה לצד האויר. (ילקו"י ה/קסז)

טז. הנוטל לולב בברכה, ואחר כך ראה שההדס או הערבה הפוכים, או שחסרו לגמרי, אם היו הדסים או ערבות מצויים אצלו, ולא שח ולא הפסיק, לא יחזור לברך, אלא יחזור ויטול כל ארבעת המינים בלא ברכה, שספק ברכות להקל. ואם לא היו מצויים אצלו, ואחר כך הביאו לו, או שהפסיק בינתיים, יברך על נטילת הדס או ערבה, ויחזור ויטול ארבעת המינים, [ושלא כמו שכתב במשנה ברורה, שלעולם צריך לחזור ולברך]. (יבי"א ח/נב)

יז. אחר שבירך, ינענע הלולב ומיניו שלש פעמים לכל צד. ואף על פי שהוא עתיד לנענע בשעת ההלל, יעשה הנענועים גם עתה אחר הברכה, ללא אומר ודברים. ודעת מרן שבנענוע צריך להקיף דרך ימין, שהוא לצד מזרח דרום מערב צפון. אבל המנהג פעיה"ק ירושלים ת"ו כמו שכתב רבינו האר"י, להקיף דרום צפון מזרח מעלה מטה ומערב. ואין לשנות.

יח. גם כשהוא מנענע הלולב ומיניו, יזהר ליטול אותם דרך גדילתם, ולא יהפוך הלולב באופן שיהיה ראשו כלפי מטה, בעת שמנענע לצד מטה, ואפילו אם משכיבו לרוחב לא הוי דרך גדילתו. אלא רק יוליך הלולב למרחוק ויחזור ויביאנו אליו, שלש פעמים. וכשמנענע לצד מטה, ישפיל ידיו, ויחזור ויגביהם שלש פעמים, ולצד מעלה ירים ידיו כלפי מעלה ויחזור ויורידם. והלולב עומד זקוף בידו בלי שום שינוי.

יט. בכל הנענועים יתן לבו שהשדרה של הלולב תהיה כנגד פניו. ויזהר שראש הלולב לא יגע בכותל או בתקרת הסוכה.

כ. בכל שמונת ימי החג גומרים את ההלל בברכה. וכל אדם ינענע בהלל, בהודו לה’ כי טוב (הראשון) פעם אחת, ובאנא ה’ הושיעה נא, ב’ פעמים, ובהודו (האחרון), פעם אחת.