תורה יב-המשך

 

וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי הורמיז גר ליליתא, דהוה קא רהיט אקופא דשורא דמחוזא, ורהיט פרשא כי רכיב סוסיא מתתאי, ולא יכיל ליה. זימנא חדא הוי מסרגין ליה תרתי חיותא, וקיימין אתרי גשרי דדונג, ושוור מהאי להאי, ומהאי להאי, ונקט תרי כסא דחמרא בידיה, ומורק מהאי להאי, ולא נטפי מנייהו נטפא לארעא. ואותו היום יעלו  שמים ירדו תהומות הוה, ושמעית מלכותא וקטליה:    

 

רשב"ם: הורמיז – שד הוא כדאמרינן בסנהדרין "מפלגך לתתאי דהורמיז". אקופא דשורא – על שיני החומה, והאי עובדא להודיע צדקותיו של הקב"ה שמרחם על בריותיו ואינו נותן רשות לאלו להזיק, וגם שלא לצאת בדרך יחידי. ורהיט פרשא – לפי תומו. ולא יכיל ליה – שהיה השד רץ ביותר, ומיהו הפרש לא היה מתכון לכך. מסרגין – שהיה אוכף וסרגא נתונין על הפרידות. אתרי גשרי דדונג – שם אותו נהר. והיו רחוקים זה מזה, והשד מדלג מפרידה זו לפרידה זו. תרתי כסי דחמרא – שניהם מלאים יין, והוה מורק תרווייהו ביחד, זה בתוך זה בהדי דקא משוור, ואין נשפך אפילו טיפה אחת ואף על פי שהיה אותו יום רוח סערה שהיו עולים יורדי הים באוניות עד לב השמים ויורדים עד תהומות מכח הרוח, ואעפ"כ לא נפלה טפה לארץ. יעלו שמים וגו’ – פסוק הוא גבי יורדי הים בתהלים. שמעית בי מלכא וקטליה – מלכא דשידא, שאין דרכו של שד להראות לבני אדם. והרגוהו מפני שהיה מגלה סודם. ואית דאמרי "בי מלכא" – קיסר, שהיה ירא שלא יטול מלכותו שהיה אותו שד מאדם שבא על שדה והיה דר בין האנשים.

 

לדידי חזי לי הורמיז – פירוש רבנו שמואל: שד הוא.

בר ליליתא – זה תלמיד חכם שד יהודאין. וזה בר ליליתא, שניהם מלאים יין, ליליתא, כמובא במדרש (שוחר טוב תהלים יט), איך ידע משה בין יום ללילה כשהיה ברקיע, ומובא, כשלמד עמו תורה שבע"פ ידע שהוא לילה. וזה  גר ליליתא – שעיקר הלמדן מתורה שבע"פ.

והוה רהיט אקופא דשורא – זה צדיק הדור. שתלמיד חכם שד יהודאין, רודף את הצדיק הדור, שנמשל לחומה, כמאמר חז"ל (ב"ב ז’ ע"ב): תלמיד חכם אין צריך לנטירותא, עיין שם.

ורהיט פרשא – פירש רבנו שמואל: לפי תומו.

פרשא – זה התנא שחידש זאת התורה, ופירשה אותה יפה והוציא לאור תעלומה. גם אותו רודף, אבל לפי תומו, כי תלמיד חכם שד יהודי, אינו מכוין לרדוף את התנא, וזאת הרדיפה נעשה ממילא.

כי רכיב סוסיא מתתאי – כי הלמדן, ע"י שלומד תורת התנא, ע"י זה מחזיר נפשו של התנא, לתוך גופו של התנא החזרת נפש לגוף, כמו רכיבת הסוס, שהסוס טפילה לו. וזה מתתאי – כי התחתונים גורמים בלימודם, להרכיב נפש התנא על סוסו, על גופו, כמו שכתוב: שפתותיו דובבות וכו’. אבל: ולא יכיל לו – שהתנא לא יכול לסבול נשיקתו, כי נבילה טובה הימנו, ונעתרות נשיקות שונא, והתנא בורח ממנו. ואם יקשה לך, איך הוא אינו מחזיר תורתו של התנא ללמדן למוטב, ואדרבא, שנתוסף לו גדלות ביותר. ואיך בא זה, שמתורה הקדושה של התנא, יכול הלמדן להיכשל?

ותירץ על זה: זימנא חדא הוי מסרגין ליה תרתי חיותא – כי לפעמים התנא נופל לאיזה שגיאה דקה מן הדקה, כדי שע"י זה ימשיך לעולם תרתי חיותא. כי יש שני מיני חיות: חיות רוחני – אורך ימים בימינה. וחיות גשמי – בשמאלה עושר וכבוד. והתנא מחמת דבקותו העצומה בחיות הרוחני, אינו מתיר את עצמו ח"ו מכל וכל מחיות הרוחני, ומחמת שהוא נפל לבחינת הלימוד [שלא לשמה], בשביל חיות גשמי, קיימין אתרי גשרי דדונג, ושוור מהאי להאי – כמו אדם שעומד על גשר של שעווה, ואינו יכול לעמוד, קופץ על גשר השני. ומחמת שגם השני של שעווה, קופץ על הראשונה – קופץ מהאי להאי, כן התנא עיקר לימודו תמיד לשמה. ומחמת שצריך להמשיך חיות גשמי לעולם, מפילין אותו ללימוד שלא לשמה, אזי נוטלין ממנו לימוד בחינת לשמה, ושוור מלשמה לשלא לשמה. ומחמת קדושתו ופרישותו שוור וקופץ משלא לשמה ללשמה. כי זאת הבחינת אצלו כמו גשר של דונג, שאין יכולים לעמוד עליו. שוור לתוך לשמה, ומלשמה מחמת הכרח לטובת העולם, שוור מהגשר הזאת, שהוא אצלו עכשיו כמו גשר של דונג, ושוור מזה לזה, ומזה לזה. וע"י זה יש בתורתו בחינת: ופושעים יכשלו בם.

התיקון לכל הנ"ל: ונקיט תרי כסא דחמרא בידיה – כי יש שני בחינת יין: בחינת תורה שבע"פ, בחינת יין מלכות רב (אסתר א’). ובחינת: בינה – לבא, שמחת הלב, ויין ישמח לבב, גם הוא בחינת יין.

ומורק מהאי להאי – שימשיך קו ירוק מהאי, בבחינת: וירק את חניכיו כנ"ל. וזה חיבוק – שיקבל באהבה את הרדיפה, וישמח ביסורין – ע"י זה השכינה, שהוא תורה שבע"פ, היא בבחינת חיבוק, בבחינת: אני חבצלת, ירוקה כחבצלת, שיהיה החיבוק בשלימות.

וזה: ולא נטפא מנייהו לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה – היינו שהשכינה ישבה בין תרין צדיקיא: צדיק עליון – זה בחינת יעלו שמים. ירדו תהומות – זה בחינת צדיק תחתון. זה בחינת נשיקין, בחינת: נוטפות מור עובר כנ"ל. ועל ידי מה נעשית בחינת נשיקין, בחינת נוטפות מור עובר – ע"י החכמה כנ"ל.

וזה: ושמע מלכותא וקטליה – היינו שישכיל וישמע את התורה שבע"פ, הנקרא מלכות פה. וישכיל מצירופיו היוצאים מתלמיד חכם שד יהודי, ישמע וישכיל בשעה ששומע החירופין והגידופים, היוצאים מפה תלמיד חכם שד יהודי, ישמע תורה שבע"פ. ע"י זה קטליה – כי עיקר חיות של הקליפות והשדין אינם אלא מניצוצי השכינה, כל זמן שהיא אינה בשלימות ויש לה איזה חסרון, אזי יש להם חיות. כשמעלין אותה לבחינת חכמה, ששם עיקר בניינה, וכשנבנית בשלימות, ע"י זה וקטליה לשד יהודי:

 

וזה פירוש: תהלה לדוד – תהלה לשון עירבוב, כמו שכתוב (איוב ד’): ובמלאכיו ישים תהלה. דוד -, זה בחינת תורה שבע"פ. היינו כשהתורה שבע"פ, נופלת ונתערבב לצירופים אחרים כנ"ל – ארוממך אלוקי המלך – התרוממות שלה ע"י אלוקי, בחינת: חסד אל כל היום (תהלים נב). המלך – לבחינת: בינה – ליבא. שהלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ"ו). ואברכה שמך – היינו אח"כ מעלה את התורה שבע"פ לבחינת חכמה כנ"ל, הנקרא ברוך, ע"ש ריבוי דברכאן. כי החכמה, היא מקור הברכה: