תורה יג-אשרי העם

א

 

להמשיך השגחה שלימה, אי אפשר אלא עד שישבר תאוות ממון. ושבירתה, הוא ע"י צדקה. כי איתא בזוהר (פינחס דף רכ"ד ע"א): רוחא נחית לשכך חמימא דליבא, וכד נחית רוחא ליבא מקבל ליה בחדוה דניגונא דליואי. רוחא, זה בחינת צדקה, שהוא רוח נדיבה – על ידו מקררין חמימות תאוות ממון. וזה בחינת (תהלים ע"ו): יבצור רוח נגידים, שהרוח ממעט תאוות הנגידות והעשירות. ניגונא דליואי, זה בחינת משא ומתן באמונה, ששמח בחלקו, ואינו אץ להעשיר, כי הנגינה זה המשא ומתן, כמו שכתוב (שם פ"א): שאו זמרה ותנו תוף. חדוה – זה ששמח בחלקו. וזה בחינת קטורת, שמקשר חימום הלב עם הרוח. וזה (משלי כ"ז): קטורת ישמח לב, וזה בחינת (דברים ל"ג): ישימו קטורה באפך – שע"י בחינת קטורת הנ"ל, נתבטל בחינת (בראשית ג’): "בזעת אפך תאכל". וזה בחינת התגלות משיח, שאזי יתבטל חמדת הממון, כמו שכתוב (ישעיה ב’): ביום ההוא ישליך האדם  את אלילי כספו ואלילי זהבו, וזה בחינת (איכה ד’): רוח אפינו משיח ה’. וכל זמן שיש עבודה זרה זאת של ממון בעולם – חרון אף בעולם. וכפי הביטול של עבודה זרה זאת, כן נתבטל החרון אף, בבחינת: רוח אפינו משיח ה’. ונתמשך חסד בעולם, בחינת (תהלים י"ח): ועושה חסד למשיחו. וכשיתגלה חסד הזה, יתמשך הדעת, שהיא בנין הבית, בבחינת (שם ה’): ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, כמו שכתוב בזוהר (פנחס ד’ ר"כ ע"ב): וימינא דא זמין למיבנא בי מקדשא, כי הדעת הוא בחינת בית, כמאמר חז"ל (ברכות לג.): מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש וכו’:

 

 

וזה בחינות התגלות התורה של לעתיד לבוא, כמובא בזוהר, שלעתיד יתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה, כי עיקר קבלת התורה – ע"י השכל, שהוא משה משיח, כמו שכתוב (משלי כ"א): עיר גיבורים עלה חכם. ומי שיש לו בחינת משה משיח, יוכל לקבל התורה, ויכול להמשיך הארת התורה ללמד שאר בני אדם. כי התגלות התורה, בא מיחודא דקב"ה ושכינתיה, כמו שכתוב (שם א’): שמע בני מוסר אביך וכו’ – אביך דא קוב"ה, ואמך דא כנסת ישראל (זוהר יתרו פ"ה. פנחס רי"ג.). ויחודם – ע"י העלאת נפשות ישראל בבחינת מיין נוקבין, והחכם יכול ליקח הנפשות ולהעלותם בבחינת מיין נוקבין, בבחינת (משלי י"א): ולוקח נפשות חכם. ועל ידי היחוד הזה, נולד התורה. וכשעולה החכם עם הנפשות, בבחינת: עיר גיבורים עלה חכם, ע"י זה: ויורד עוז מבטחה:

 

 

ונפש, זה בחינת רצון. שכל אלו בני אדם הבאים לחכם הדור, כל אחד ואחד יש לו איזהו רצון. והצדיק לוקח כל הרצונות, ועולה עמהם, ואח"כ: ויורד עוז מבטחה. בבחינת (יחזקאל א’): והחיות רצוא ושוב: רצוא – בעליות הנפשות, ושוב – בחזרת הנפשות, עם התגלות התורה. וזה שמובא בתיקוני זוהר (תיקון ע’ דף ק"ט ע"א): רצוא – דא נוריא"ל, ושוב – דא מט"ט שר הפנים. נוריא"ל, דא נור דלוק (זוהר בראשית כ"ג ע"ב, ובתיקונא שבעין) בחמימות תאוות ממון. ושוב דא מט"ט שר הפנים, דאיהו רשים בשם משה דאיהו משיח. שהוא רוח אפינו, שעל ידו נשתכך החמימות. וזה: שככה – גימטריא משה (זוה"ק פ’ בהר קי"א ע"ב, פנחס רל"א ע"א), שהוא משכך אלילי כסף וזהב. רצוא, דא רצון, שהוא הנפש. ושוב, דא משה, שמקבל התורה.

 

ד

 

ועל ידי המשכת התורה, נמשך השגחה. כי התורה היא ט’נ’ת’א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות), שהם תלת גוונין דעינא ובת עין. וזה שמתחלת התורה בבראשית (תקונים, תקון ד’, דף י"ח ע"א): תמן ראשי תמן בת. ראשי – אלה ראשי בית אבותם (שמות ו’). שהאבות הם תלת גוונין דעינא. תמן בת – דא בת עין. נמצא, כשחכם מביא תורה כנ"ל, נמצא שמביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו. וכל אחד כפי קירובו אל התורה, כן השגחת השם יתברך עליו. כי עיקר כח הראות – מחמת שמכה בדבר הנראה, וחוזר הכח הראות מחמת ההכאה, לעיניים, ונצטייר הדבר הנראה, בעיניים. ואז העיניים רואים את הדבר הנראה, כי הראות מביא את הדבר לתוך העיניים. אבל כשהדבר הנראה הוא רחוק, אז קודם שיגיע כח הראות להדבר הנראה, מתפזר בתוך האויר ונתעכר, ואין מגיע בהכאה על הדבר, וע"י זה אין חוזר הראות לעיניים, ואז אין העיניים רואין, כי עיקר הראות הוא מחמת ההכאה. וזה (תהלים פ’): שוב נא הבט משמים וראה – שישוב הבטה שמביט משמים עלינו, ישוב ע"י ההכאה, ישוב הראות לעיניו, ואז: וראה, כי הראיה ע"י השבת ההבטה. וזה בחינת: והחיות רצוא ושוב. והחיות – היינו התורה שהיא החיים. רצוא – בבחינת הבטה מעילא לתתא. ושוב, בבחינת הכאת הראות בדבר הנראה, ונחזר לעיניים, ונצטייר בעיניים. כי העיניים הם כמראה לטושה, שנתראה בהם כל דבר שעומד כנגדו. וע"י שאנחנו קרובים אל התורה, נמצא שאנחנו קרובים אל הראות. וע"י זה כח הראות נחזר לעיניו, ונתראים ונצטיירים אנחנו בעיניו. אבל העכו"ם, מחמת שהם רחוקים מהתורה, הם רחוקים מהשגחתו, והשגחתו אין מגיע עליהם בהכאה. נמצא, השגחתו על העכו"ם בחצי הראות, בבחינת רצוא, ועלינו השגחתו בשלימות:

 

ה

 

וזהו בחינת תקונא דמרכבתא עלאה, ומרכבתא תתאה. שע"י החכם שלוקח הנפשות, ועולה עמהם ויורד עוז מבטחה, נתתקנו שני המרכבות. כי יש ארבע חיות בבחינת נפש, וכסא, ויושב על הכסא. ארי שבבחינת נפש, זה בחינת (ש"ה ה’): אריתי מורי עם בשמי. מורי זה בחינת מרת נפש (שמואל א’), בחינת (מלכים ב’ ד’): ונפשה מרה לה. זה בחינות פגם הנפש, פגם הרצון. כשרוצה דבר תאוה, זה הרצון, הוא פגם ומרה לנפש. ועכשיו כשבא זה האדם לחכם הדור עם נפשו ורצונו, והחכם הדור לוקח כל הרצונות, ולוקט אותם אחד לאחד, כדי להעלות אותם כנ"ל. ואז מלקט גם כל הרצונות והנפשות שנפלו. וזהו בחינת אריה – לשון לקט, שמלקט מרת הנפש, היינו פגם הנפש, עם בשמי – עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב. ובחינת שור שבנפש, זה האור המצוחצח שנתוסף בנפש, מחמת הקיבוץ שנתקבץ פיזורי הנפש, ואז מאיר הנפש ביותר, כי כשהרצון אין מאיר, אז הנפש בבחינת: ונפש רעבה. כי עיקר הרעב – מחמת העדר האור. כמו שאמרו חז"ל (יומא ע"ד ע"ב): ויענך וירעיבך ויאכילך את המן – מכאן שהסומא אינו שבע. כי עיקר השובע – מחמת האור שיראה בעיניו, וע"י שאינו רואה, אין נתמלא נפשו, היינו רצונו, כי טוב מראה עיניים מהלך נפש (קהלת ו’). וכשמצחצח נפשו בצחצחות האור, אזי: ונפש רעבה מלא טוב (תהלים ק"ז), בבחינת (ישעיה נ"ח): והשביע בצחצחות נפשך. וזה בחינת שור – לשון הסתכלות, בחינת: מראה עיניים מהלך נפש. ונשר שבבחינת נפש, זה החידוש שנתחדש הנפש בעלייתה בבחינת עיבור. וזה בחינת נשר – תתחדש כנשר נעורייכי (תהלים ק"ג). ואדם שבנפש, זה בחינת (בראשית ב’): ויהי האדם לנפש חיה. כי האדם בחינת מסכני ועתירי, כמ"ש (בהקדמת הזוהר דף י"ג ע"ב) נעשה אדם בצלמינו – עתירי, כדמותנו – מסכני: