כג- המשך-תורה כד אמצעותא דעלמא

 

אבל שיקרא לא קאי, כי שקר הוא עבודה זרה, תאוות ממון, כמו שאמרו רז"ל: המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה, ועל כן ע"י שקר, שהוא עבודה זרה, תאוות ממון, אין לו שום קיום ומעמד, היינו שאין לו ממון, הנקרא יקום וכו’ כנ"ל. וזהו: שיקרא לא קאי כנ"ל, כי עבודה זרה, אל אחר, אסתרס ולא עביד פרין, כמבואר שם במאמר הנ"ל חיטב. כי ע"פ הרוב, אלו הרודפים ביותר אחר תאוות ממון, הם מתים בעלי חובות ומאומה אין בידם. ואפילו אם אינם מתים בעלי חובות, הם בחייהם בעלי חובות לתאוותם, שהם מתאווים כ"כ לממון הרבה, עד שהם רצים ויגיעים מאוד כל ימיהם ביגיעות גדולות, ומסכנים עצמם בסכנות גדולות, בשביל למלאות תאוותם, כאילו היה עליהם חוב גדול לשלם, היינו חוב העבודה-זרה וכו’, כמבואר לעיל. וכל ימיהם אינם יכולים למלאת תאוותם, ולשלם חוב הזה של תאוותם, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו’ כנ"ל.

 

נמצא, שאין ממונו ממון כלל, כי אין לו שום הנאה מממונו, כי אל אחר איסתרס ולא עביד פירין וכו’ כנ"ל. ועל כן אי אפשר להמשיך שפע ומזונות ולהרויח ממון הנקרא ממון, דהיינו ממון דקדושה, שיהיה שמח בחלקו, שזהו עיקר העשירות, כמו שאמרו רז"לL איזהו עשיר – השמח בחלקו (אבות פ"ד), כי אם על ידי שבירת תאוות ממון, שהוא בחינת אמת, שמשם עיקר ההשפעה כנ"ל. ועל כן קשים מזונותיו כפליים כיולדה, כי צריך לילך ולעבור ולשבר הק"ם קלין של תאוות ממון כנ"ל, אשר רק על ידי זה יכולין להרויח ממון, כי עיקר השפע נמשך מאמת, שהוא בחינת שבירת תאוות ממון. ובזה מקושר המאמר היטב. והבן שם היטב מאוד, כי דברי רבינו ז"ל הם עמוקים מאוד מאוד ויש בהם עמקות גדול :

 

שייך לאות א’- שם מבואר שהממון הוא בחינת פנים וכו’ עיין שם.

 

ועל כן אמרו רז"ל: פני הארץ הם העשירים, כמו שפרש"י על פסוק (בראשית מ"א): והרעב היה על כל פני הארץ – מי הם פני הארץ, אלו העשירים, כי הממון והעשירות הוא בחינת פנים כנ"ל:

 

שם: תאוות ממון הוא בחינת חושך אנפין חשוכין וכו’, עיין שם. וכן מרומז בזוהר (מקץ דף קצ"ג ע"א): קץ שם לחושך וכו’ דא זוהמא דדהבא:

 

שייך לאות ג’:

 

ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד וכו’, כי כל ישראל נקראים צדיקים על שם הברית וכו’, עיין שם. ועל כן יוכל כל אחד, שהוא שומר הברית יותר מחבירו, להפיל את חבירו, כי הוא בחינת צדיק, פנים דקדושה, לגבי חבירו, ועליו נאמר גם כן: ויגרש מפניך אויב כו’. ועל כן צריך ליזהר, כשיש מחלוקת על האדם שלא יפול לתוך תשוקת הממון, כי אולי חבירו פנים דקדושה נגדו, ויש לו כח להפיל אותו, והנפילה הוא, שמפילין אותו לתאוות ממון כנ"ל, על כן צריך ליזהר מזה.

 

שם: כי כל ישראל נקראים צדיקים על שם הברית. שמעתי אז מפיו הקדוש בפירוש, שאמר, שכל ישראל ע"י שהם נימולים על כן כולם נקראים צדיקים:

 

שייך לאות ד’:

 

וזה בחינת מזוזה כו’. וזהו: והיה שדי בצריך וכסף וכו’, כי שדי הוא בחינת ברית וכו’, עיין שם. וזה בחינת: שדי – שאמר לעולמו די, דהיינו ששמח בחלקו ואומר "די" למה שיש לו, ואינו מתאווה יותר, שזהו בחינת שבירת תאוות ממון, שזוכין ע"י שמירת הברית כנ"ל:

 

גם זה שייך לאות ד’:

 

מבואר שם שע"י מצוות מזוזה נתבטל חמדת הממון, ועל כן וכתבתם על מזוזות וכו’ כנגד לא תחמוד כנ"ל, עיין שם. עתה בוא וראה נפלאות ה’, כי מבואר בירושלמי פאה (ובב"ר פ’ ל"ה): ארטבן שלח לרבי חד מרגליתא טבא, שלח ליה רבי חדא מזוזה. ולכאורה הוא פלא: מדוע שלח לו מזוזה דייקא, ולא מצוה אחרת? אך ע"פ מה שגילה רבינו ז"ל בהתורה הזאת, מבואר העניין היטב, כי מזוזה דייקא מבטל חמדת הממון, ועל כן שלח לו מזוזה דייקא. כי ארטבן שלח לו מרגליתא טבא, היינו עשירות וממון, כי היה שוה ממון הרבה, ועשה עיקר החשיבות מזה, על כן שלח לו רבי כנגד זה מזוזה דייקא, כי מזוזה מבטל חמדת העשירות כנ"ל:

 

מילחא כי סריא, זה שנפל לסרחון תאוות הממון טכו’. ועל כן אפקוהו בלשון: כי סריא, שהוא לשון הנאמר בעכו"ם, כמו שכתוב (שמות ל"ב): סרו מהר וכו’, כי המשוקע בממון, עובד כל העכו"ם כנ"ל, ועל כן על כל מטבע חקוקה העבודה-זרה של העכו"ם. ע"פ הדברים האלה, יבין המשכיל, לפרש כולה סוגיא ד"הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה וכו’, הנחושת קונה" וכו’, והכלל – מה שהוא מטבע ויוצא, חשוב מעות, עיין שם כל הסוגיא. וסוגיא "אי מעות נקנה בחליפין", וסוגיא "דכל הנעשה דמים באחר" – הכל יבואר למשכיל ע"פ התורה הזאת עם עוד קצת הקדמות:

 

 

א

 

דע שיש אור, שהוא למעלה מנפשין ורוחין ונשמתין, והוא אור אין סוף. ואע"פ שאין השכל משיג אותו, אעפ"כ רדיפה דמחשבה למירדף אבתריה, ועל ידי הרדיפה, אז השכל משיג אותו, בבחינת מטי ולא מטי, כי באמת אי אפשר להשיג אותו, כי הוא למעלה מנפש רוח נשמה:

 

ב

 

ודע, שאי אפשר להשיג אותו אפילו בבחינת מטי ולא מטי, אלא על ידי עשיית המצוות בשמחה, כי על ידי שמחת המצוה, נשלם הקדושה, ומעלה החיות והקדושה שבקליפות, בבחינת אחד עשר סמני הקטורת, כי הקליפות הם בחינת מותרות, והם בחינת עצבות, בבחינת (משלי י"ד): בכל עצב יהיה מותר, והם תוקפא דדינא, בבחינת (בראשית ו’): ויתעצב אל ליבו. ועיקר השמחה היא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד’): נתתה שמחה בלבי, וגלות השכינה, שהוא בחינת לב, שהוא שמחתן של ישראל, עיקר גלותה – כשעצבות, שהם הקליפות, גוברים עליה, בבחינת: ויתעצב אל ליבו. וזה הוא כשיצאו ישראל מהגלות, כתיב (ישעי’ נ"ה): כי בשמחה תצאו. ובשביל זה, שע"י הקטטרת מעלין מהקליפות חיותם, כתיב בהם (משלי כ"ז): קטורת ישמח לב. נמצא, כשעושה המצוה בשמחה, אזי מעלה השכינה, שהיא המצוה, שהיא שמחת הלב, מבין הקליפות. וזהו בחינת מלכות דעשיה, העולה מן הקליפות: