תורה נב – הניעור בלילה

כי יש אפיקורסים שאומרים, שמהעולם הוא מחוייב המציאות, ולפי דעתם הרעה המשובשת נדמה להם, שיש על זה ראיות ומופתים ח"ו ממנהג העולם. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות. כי רק השם יתברך לבד הוא מחוייב המציאות, אבל כל העולמות עם כל אשר בהם הם אפשרי המציאות, כי הוא יתברך בראם יש מאין, וביכולתו וכחו ואפשרותו יתברך היה לבראם או שלא לבראם, על כן בודאי כל העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות.

 

אך מאין נמשך הטעות, שיכולין לטעות ח"ו, שהעולם הוא מחוייב המציאות ח"ו. דע, שזה נמשך מחמת שבאמת עתה, שכבר נאצלו ונמשכו נשמות ישראל, עתה בודאי העולם הוא בבחינת מחוייב המציאות, כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אלא בשביל ישראל, כידוע . וישראל מושלין בעולם, ועל כן בודאי עתה אחר שנאצלו ונבראו נשמות ישראל, כביכול הוא יתברך מוכרח לברוא ולקיים העולם, כי על מנת כן האציל נשמות ישראל, כדי לברוא בשבילם כל העולמות. אך נשמות ישראל בעצמן, כשנאצלו, היו הם בעצמן עם כל העולמות התלויים בהם, הכל היה אפשרי המציאות, כי היה באפשרותו להאצילם ולבוראם או שלא לבוראם. אך תיכף כשנתרצה הקב"ה להאציל נשמות ישראל, אזי היה כל העולם בבחינת מחוייב המציאות, כי מאחר שנאצלו נשמות ישראל, אזי כביכול הוא מחויב להמציא העולם, כי על מנת כן נאצלו נשמתן, שכל העולמות יבראו בשבילן, והם ימשלו בכל, והבן היטב. ומזה נשתלשל ונמשך הטעות של האפיקורסים, שאומרים שהעולם הוא ח"ו, מחוייב המציאות. אבל באמת רק השם יתברך לבד הוא מחוייב המציאות, אבל כל הדברים הם אפשרי המציאות כנ"ל:

 

ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל היה, כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשרשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך, שהוא מחוייב המציאות, ובשביל זה נברא הכל. נמצא, כל מה שישראל עושין רצונו של מקום, ונכללין בשרשם, שהוא מחוייב המציאות, על ידי זה נכלל כל העולם שנברא בשבילם בחיוב המציאות, כי עיקר התכלית שנברא העולם הוא בשביל זה, ורק בשביל זה מחוייב השם יתברך, כביכול, לברוא ולקיים כל העולמות בשביל ישראל כנ"ל, כדי שיעשו רצונו כנ"ל. ועל כן אז דייקא, כשעושין רצונו, נכלל העולם בבחינת מחוייב המציאות כנ"ל, כי כל מה שעושין רצונו יותר, הם נכללין ביותר עם כל העולמות התלויים בהם בחיוב המציאות, כי ע"י שעושיו רצונו יתברך, הם חוזרין ונכללין בו יתברך, שהוא מחוייב המציאות, ואז נכללין עמהם כל העולמות התלויים בנפשם בחיוב המציאות כנ"ל:

 

אך לזכות לזה להכלל בשרשו, דהיינו לחזור ולהכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחוייב המציאות, זה אי אפשר לזכות כי אם ע"י ביטול, שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך. ואי אפשר לבוא לידי ביטול, כי אם ע"י התבודדות, כי ע"י שמתבודד ומפרש שיחתו בינו קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמידות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהכלל בשרשו. אך עיקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה, כי ביום, ע"י שרודפין העולם אחר העולם הזה, הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהכלל בהשם יתברך, ואפילו אם הוא בעצמו אינו טרוד, אף על פי כן מאחר שהעולם טרודים אז ורודפים אז אחר הבלי העולם הזה, על ידי זה קשה אז לבוא לידי ביטול.

 

וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיוחד, דהיינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם, כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה, אעפ"י שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל גם כן ההתבודדות, ואינו יכול להתבטל ולהכלל בו יתברך. על כן צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם, ושם ילך ויתבודד, ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת. היינו, שבתחילה ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי כנ"ל, עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהיינו לבטל מידה ותאווה זאת, ואח"כ ירבה עוד בהתבודדות הנ"ל, עד שיבטל מידה ותאווה אחרת. וכן ינהג זמן רב בהתבודדות, בזמן הנ"ל, ובמקום הנ"ל, עד שיבטל הכל. ואח"כ עדיין נשאר ממנו איזה דבר וכו’, ואח"כ מבטלין גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום.

 

[פירוש, כי יכול להיות אחר שביטל כל התאוות ומידות רעות, עדיין נשאר ממנו כלום, דהיינו שעדיין לא ביטל לגמרי המידות והתאוות, עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר, ועל כן צריכין להתיגע ולהרבות בהתבודדות הנ"ל, עד שלא ישאר ממנו כלום, שיהיה בבחינת "מה" באמת, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת.]

 

ואזי כשזוכה לביטול באמת, ואזי נכלל נפשו בשרשו, דהיינו בו יתברך, שהוא מחוייב המציאות, אזי נכלל כל העולם עם נפשו בשרשו, שהוא מחוייב המציאות, כי הכל תלוי בו כנ"ל, ואזי נעשה כל העולם על ידו בבחינת מחויב המציאות כנ"ל:

 

ועתה תראה פלאי פלאות, איך כל זה מבואר עתה בהמשנה הנ"ל באר היטב, וזהו: הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו. והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה, ובדרך יחידי דייקא כנ"ל, כי אז דייקא יכולין לבוא לבחינת ביטול כנ"ל. וזהו: ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל. ואז זוכה, שיוכלל נפשו במחוייב המציאות כנ"ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחוייב המציאות כנ"ל. וזהו: הרי זה מתחייב בנפשו – שנכלל כל העולם בבחינת מחוייב המציאות עם נפשו, כי ע"י ההתבודדות הנ"ל זכה לבחינת ביטול, עד שנכלל נפשו בחיוב המציאות, ועל ידי זה נכלל כל העולם עם נפשו בחיוב המציאות כנ"ל, ונעשה נפשו וכל העולם בבחינת מחוייב המציאות כנ"ל, וזהו: הרי זה מתחייב בנפשו כנ"ל:

 

והא לך לשון רבנ זכרונו לברכה מהתורה הזאת, שכתבה בתכלית הקיצור, וזהו:

המהלך בדרך יחידי, הנעור בלילה וכו’. דע, שעיקר הביטול, שאדם מבטל ישותו ונעשה אין, ונכלל באחדות השם יתברך, אין זה אלא על ידי התבודדות. וההתבודדות צריך מקום וזמן מיוחד, שלא יבלבלו אותו המונעים. והזמן הוא בלילה. היינו: הנעור בלילה, שאז הכל ישנים. והמקום הוא בדרך יחידי, ולא בדרך הרבים, שלא יפסיקנו עוברי הדרכים, אלא דייקא שאין רבים הולכים שם, שם ילך ויתבודד, והיינו: והמהלך בדרך יחידי, ואז יכול לפנות ליבו מכל וכל, ויכול לבוא לביטול כל הישות, והיינו: והמפנה ליבו לבטלה. ואז, כשנתבטל לגמרי, אזי הוא נכלל באחדות השם יתברך, ואז הוא בא לבחינת מחוייב, כי הקב"ה מחוייב המציאות, וכל הדברים הם אפשר המציאות, וכשנתבטל ונכלל באחדותו, אזי הוא יוצא מבחינת אפשר, ונכלל במחוייב, וזה בחינת: הרי זה מתחייב בנפשו: