לו-המשך-תורה לז- דרשו ה’ ועוזו

 

זאת התורה היא לשון רבינו ז"ל. ואמר שהיא סוד כוונות קידוש, ויתבאר במקום אחר, אם ירצה השם. עוד מצאתי מכתב יד קודש של אדמו"ר ז"ל, מעניין התורה הזאת, בשינוי לשון קצת, והנייר היה קרוע חציו, ומה שנמצא כתוב על הנשאר. העתקתי. וזהו:

 

צפנת פענח דמגליין…שבעים פנים…תורה…סוד אחר, כמו שכתוב (משלי כ"ה): וסוד אחר אל תגל, כמובא בזוהר (בתיקונים תי’ ל"ד נ"ו מ"ט), כשמפסיק הנקודה מהדל"ת של אחד, והנקודה היא אות ברית, אזי נעשה אחר. היינו כשמכניס בריתו בזונה, הנקראת מלכות הרשעה, הנקרא אל אחר. אבל מי שמקדש את עצמו מזאת התאוה, אזי הוא נתקשר במלכות שמים (א’), הנקרא אני, כמו שכתוב (ויקרא י"א): קדושים תהיו כי קדוש אני, ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, תמצא קדושה (זוהר מקץ ר"ד ע"ב). אבל מאן דגלי עריין, הכי איהו אתגלי בין אינון עריין, דאינון אלקים אחרים – תקונים (תי’ נ"ו) דף צ"ג. ובשביל [זה] מובא בזוהר (קדושים פ"ד): כד חזי ר’ שמעון נשי שפירין, אמר: אל תפנו אל אלילים, כי ניאוף היא עריות, אלקים אחרים, מלכות הרשעה. ובשביל זה, סגולה לבטל הרהורי ניאוף, לקרוא שמע ישראל וברוך שם כבוד וכו’, כמובא על פסוק: ויקרב אל אחיו המדינית וכו’ דף – א’. נמצא, שעיקר הנסיון והצירוף שמנסין לאדם, אין מנסין אותו אלא בניאוף, שהיא כלולה משבים אומות, שהיא כלולה מסוד אחר, אל אחר.

 

וכשצועק לאלוקים, כמו שכתוב (תהלים מב): כן נפשי תערוג אליך, וצועק שבעין קלין, לא פחות, אזי נפתחין לו סודות התורה, דמיטמרין מגלין ליה, ומוליד נפשין חדתין, כי מוליד תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל, ומגלה הפנים של התורה, כי עד עכשיו היתה סתומה בקליפין, כי הקליפה קדמה לפרי, ויכול הצדיק להוריש בתורתו שמחדש נשמתין חדתין לכל אחד מאנשי מקורביו המקושרים בתורתו, כמובא בהזמר: למעבד נשמתין חדתין בתרתין ובתלתין, היינו בהתורה המתחלת בבית (ב) ומסיימת בלמד (ל), ובתלתא שיבשין, היינו אורייתא תליתאה, הוא עבד נשמתין ורוחין חדתין.

 

והתורה, זכה – נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו’, כמו שאמרו: ושמתם וכו’, וכמו שכתוב: צדיקים ילכו בם וכו’, לכל אחד ואחד כפי שמקבל. אבל מאיתו לא תצא הרעות, כמו שכתוב (איכה ג): מפי עליון לא תצא הרעות. והברכה והקללה נעשה אצל האדם כפי הכלי שיש לו, כמו שכתוב: ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה. לפניכם דייקא, כי מלפני הקב"ה יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצרוף: אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה, ואם לאו – להיפך. וזה: לפניכם ברכה וקללה – דייקא, כי לפני ה’ עדיין אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו. וזה שהתמיה את עצמו בלעם על זה: הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, ברך בקמץ. גם לקחתי משמע ברצונו לקח.

 

 

 

 

כי עיקר הבריאה היא בגין דישתמודעין ליה (זוהר בא דף מב.), כמו שכתוב (ישעיה מג): לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו:

 

 

וגוף ונפש הם בחינת אדם ובהמה, חומר וצורה, חכמה וסיכלות, בחינת חושך ואור, כמו שכתוב (קהלת ב): כיתרון אור מן החושך וכו’, וכמו שאמרו (רז"ל ברכות לג): גדולה דעה, שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה’, וכתיב (תהלים קיח): אל ה’ ויאר לנו, וכתיב (שם פב): לא ידעו ולא יבינו. והם בחינת חיים ומיתה, כמו שכתוב (קהלת ז): החכמה תחייה וכו’, וכתיב (איוב ד): ימותו ולא בחכמה, וכתיב (איכה ג): במחשכים הושיבני וכו’. והם בחינת שכחה וזיכרון, כמו שכתוב (תהלים לא): נשכחתי כמת מלב, וכתיב (שם צח): זכר חסדו. וזה שאמרו רז"ל (אבות פ"ג): השוכח דבר אחד ממשנתו, כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר: רק הישמר לך ושמור (את) נפשך מאוד פן תשכח. והם בחינת חכמות התורה, שחכמות חיצוניות הם חומר וסיכלות ובחינת בהמה, כנגד חכמות התורה:

 

 

וצריך כל אדם להכניע החומר, היינו בחינת מיתה, בחינת סיכלות של הגוף של הארבע יסודות, כמו שכתוב בזוהר (בראשית דף כז.): ויקח ה’ אלוקים את האדם – מאן נטל ליה, מארבע יסודין דיליה, דאפריש ליה מתאווה דילהון. וזה נעשה על ידי התענית, שעל ידי התענית מחלישין הארבע יסודות ונתבטל החומר, בחינות החומר – סיכלות, חושך, שכחה, בהמה – ונתגבר ונתעלה בחינות השכל והצורה, האור והזכרון, אדם.

 

וזה שאמרו רז"ל (ברכות ו:): אגרא דתעניתא צידקתא, כי צדקה רמז לאור, כמו שכתוב (מלאכי ג): וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, והוא התורה, כמו שכתוב בזוהר (לך לך דף עו:): שימעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה – דאינון רחיקין מאורייתא, והוא בחינת אדם, כמו שכתוב (במדבר יט): זאת התורה – אדם.

 

וזה אותיות אדם: מ"ם סתומה הוא בחינת תענית, שהוא בחינת עולם הבא, דלית ביה אכילה ושתיה (תיקון כא), ודלת הוא רמז לארבע יסודין, שנשפלים על ידי התענית, ונתעלה השכל הרמוז באלף, כמו שכתוב (איוב לג): ואאלפך חכמה.

 

וזה שכתוב בזוהר (בהקדמה דף יג:): נעשה אדם – על ידי התענית נתהווה בחינת אדם. כתיב הכא: נעשה, וכתיב התם: ושם האיש אשר עשיתי עמו, מה התם צדקה אף כאן צדקה. [פירוש, כי בזוהר מפורש שם, שעל ידי צדקה הוא בדיוקנא דאדם, ולמד שם מקרא זה: נעשה אדם, כתיב הכא עשיה, וכתיב התם: ושם האיש אשר עשיתי עמו וכו’, לעניין צדקה וכו’. ורבנו ז"ל מביא ראיה מזה לעניין התענית, כי צדקה ותענית הם בחינה אחת, כי אגרא דתעניתא צידקתא כנ"ל, ועל כן מבואר מזה, שעל ידי התענית, שהוא בחינת צדקה, נעשין בגדר אדם, שהוא הדעת האמיתי של התורה, שהוא בחינת אור ונפש וכו’, כי הכנעת החומר והגוף בחינת בהמה וכו’, לגבי הנפש, שהוא בחינת אדם, הוא על ידי התענית, שהוא בחינת צדקה כנ"ל]: 

 

 

זאת התורה היא לשון רבינו ז"ל. ואמר שהיא סוד כוונות קידוש, ויתבאר במקום אחר, אם ירצה השם. עוד מצאתי מכתב יד קודש של אדמו"ר ז"ל, מעניין התורה הזאת, בשינוי לשון קצת, והנייר היה קרוע חציו, ומה שנמצא כתוב על הנשאר. העתקתי. וזהו:

 

צפנת פענח דמגליין…שבעים פנים…תורה…סוד אחר, כמו שכתוב (משלי כ"ה): וסוד אחר אל תגל, כמובא בזוהר (בתיקונים תי’ ל"ד נ"ו מ"ט), כשמפסיק הנקודה מהדל"ת של אחד, והנקודה היא אות ברית, אזי נעשה אחר. היינו כשמכניס בריתו בזונה, הנקראת מלכות הרשעה, הנקרא אל אחר. אבל מי שמקדש את עצמו מזאת התאוה, אזי הוא נתקשר במלכות שמים (א’), הנקרא אני, כמו שכתוב (ויקרא י"א): קדושים תהיו כי קדוש אני, ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, תמצא קדושה (זוהר מקץ ר"ד ע"ב). אבל מאן דגלי עריין, הכי איהו אתגלי בין אינון עריין, דאינון אלקים אחרים – תקונים (תי’ נ"ו) דף צ"ג. ובשביל [זה] מובא בזוהר (קדושים פ"ד): כד חזי ר’ שמעון נשי שפירין, אמר: אל תפנו אל אלילים, כי ניאוף היא עריות, אלקים אחרים, מלכות הרשעה. ובשביל זה, סגולה לבטל הרהורי ניאוף, לקרוא שמע ישראל וברוך שם כבוד וכו’, כמובא על פסוק: ויקרב אל אחיו המדינית וכו’ דף – א’. נמצא, שעיקר הנסיון והצירוף שמנסין לאדם, אין מנסין אותו אלא בניאוף, שהיא כלולה משבים אומות, שהיא כלולה מסוד אחר, אל אחר.

 

וכשצועק לאלוקים, כמו שכתוב (תהלים מב): כן נפשי תערוג אליך, וצועק שבעין קלין, לא פחות, אזי נפתחין לו סודות התורה, דמיטמרין מגלין ליה, ומוליד נפשין חדתין, כי מוליד תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל, ומגלה הפנים של התורה, כי עד עכשיו היתה סתומה בקליפין, כי הקליפה קדמה לפרי, ויכול הצדיק להוריש בתורתו שמחדש נשמתין חדתין לכל אחד מאנשי מקורביו המקושרים בתורתו, כמובא בהזמר: למעבד נשמתין חדתין בתרתין ובתלתין, היינו בהתורה המתחלת בבית (ב) ומסיימת בלמד (ל), ובתלתא שיבשין, היינו אורייתא תליתאה, הוא עבד נשמתין ורוחין חדתין.

 

והתורה, זכה – נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו’, כמו שאמרו: ושמתם וכו’, וכמו שכתוב: צדיקים ילכו בם וכו’, לכל אחד ואחד כפי שמקבל. אבל מאיתו לא תצא הרעות, כמו שכתוב (איכה ג): מפי עליון לא תצא הרעות. והברכה והקללה נעשה אצל האדם כפי הכלי שיש לו, כמו שכתוב: ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה. לפניכם דייקא, כי מלפני הקב"ה יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצרוף: אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה, ואם לאו – להיפך. וזה: לפניכם ברכה וקללה – דייקא, כי לפני ה’ עדיין אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו. וזה שהתמיה את עצמו בלעם על זה: הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, ברך בקמץ. גם לקחתי משמע ברצונו לקח.

 

 

 

 

כי עיקר הבריאה היא בגין דישתמודעין ליה (זוהר בא דף מב.), כמו שכתוב (ישעיה מג): לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו:

 

 

וגוף ונפש הם בחינת אדם ובהמה, חומר וצורה, חכמה וסיכלות, בחינת חושך ואור, כמו שכתוב (קהלת ב): כיתרון אור מן החושך וכו’, וכמו שאמרו (רז"ל ברכות לג): גדולה דעה, שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה’, וכתיב (תהלים קיח): אל ה’ ויאר לנו, וכתיב (שם פב): לא ידעו ולא יבינו. והם בחינת חיים ומיתה, כמו שכתוב (קהלת ז): החכמה תחייה וכו’, וכתיב (איוב ד): ימותו ולא בחכמה, וכתיב (איכה ג): במחשכים הושיבני וכו’. והם בחינת שכחה וזיכרון, כמו שכתוב (תהלים לא): נשכחתי כמת מלב, וכתיב (שם צח): זכר חסדו. וזה שאמרו רז"ל (אבות פ"ג): השוכח דבר אחד ממשנתו, כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר: רק הישמר לך ושמור (את) נפשך מאוד פן תשכח. והם בחינת חכמות התורה, שחכמות חיצוניות הם חומר וסיכלות ובחינת בהמה, כנגד חכמות התורה:

 

 

וצריך כל אדם להכניע החומר, היינו בחינת מיתה, בחינת סיכלות של הגוף של הארבע יסודות, כמו שכתוב בזוהר (בראשית דף כז.): ויקח ה’ אלוקים את האדם – מאן נטל ליה, מארבע יסודין דיליה, דאפריש ליה מתאווה דילהון. וזה נעשה על ידי התענית, שעל ידי התענית מחלישין הארבע יסודות ונתבטל החומר, בחינות החומר – סיכלות, חושך, שכחה, בהמה – ונתגבר ונתעלה בחינות השכל והצורה, האור והזכרון, אדם.

 

וזה שאמרו רז"ל (ברכות ו:): אגרא דתעניתא צידקתא, כי צדקה רמז לאור, כמו שכתוב (מלאכי ג): וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, והוא התורה, כמו שכתוב בזוהר (לך לך דף עו:): שימעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה – דאינון רחיקין מאורייתא, והוא בחינת אדם, כמו שכתוב (במדבר יט): זאת התורה – אדם.

 

וזה אותיות אדם: מ"ם סתומה הוא בחינת תענית, שהוא בחינת עולם הבא, דלית ביה אכילה ושתיה (תיקון כא), ודלת הוא רמז לארבע יסודין, שנשפלים על ידי התענית, ונתעלה השכל הרמוז באלף, כמו שכתוב (איוב לג): ואאלפך חכמה.

 

וזה שכתוב בזוהר (בהקדמה דף יג:): נעשה אדם – על ידי התענית נתהווה בחינת אדם. כתיב הכא: נעשה, וכתיב התם: ושם האיש אשר עשיתי עמו, מה התם צדקה אף כאן צדקה. [פירוש, כי בזוהר מפורש שם, שעל ידי צדקה הוא בדיוקנא דאדם, ולמד שם מקרא זה: נעשה אדם, כתיב הכא עשיה, וכתיב התם: ושם האיש אשר עשיתי עמו וכו’, לעניין צדקה וכו’. ורבנו ז"ל מביא ראיה מזה לעניין התענית, כי צדקה ותענית הם בחינה אחת, כי אגרא דתעניתא צידקתא כנ"ל, ועל כן מבואר מזה, שעל ידי התענית, שהוא בחינת צדקה, נעשין בגדר אדם, שהוא הדעת האמיתי של התורה, שהוא בחינת אור ונפש וכו’, כי הכנעת החומר והגוף בחינת בהמה וכו’, לגבי הנפש, שהוא בחינת אדם, הוא על ידי התענית, שהוא בחינת צדקה כנ"ל]: