תורה יט-המשך

תורה יט המשך-ח-המשך-וזה בחינת חסירות ויתירות ונקודות שיש בהתורה, שהכל לפי המשקל, שגורעין ומוסיפין לפי המשקל, שצריך לגרוע לפעמים, או להוסיף לפעמים איזה אות או נקודה...

4 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 07.04.21

סִפְרָא דִצְנִיעוּתָא
 
תורה יט – (המשך)
 
תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות וכו’: (חבקוק ג’)
 
איתא בספרא דצניעותא פרקא קדמאה (זוהר תרומה דף קע"ו ע"ב): עד לא הוי מתקלא, לא הוי תשגיחין אפין באפין:
 
ח – (המשך)
 
וזה בחינת חסירות ויתירות ונקודות שיש בהתורה, שהכל לפי המשקל, שגורעין ומוסיפין לפי המשקל, שצריך לגרוע לפעמים, או להוסיף לפעמים איזה אות או נקודה, כדי לכוון המשקל של כח ה’ – הכל לפי חכמתו ורצונו, כי כן חייבה חכמתו ורצונו יתברך, שישקול כך וכך אותיות ונקודות, ויברא בכח הזה ואותיות ונקודות אלו, הדבר הזה, כדי שיהיה לו טעם הזה וריח הזה ותמונה הזאת. וכן שקל כך וכך אותיות ונקודות אחרות, וברא בהם דבר אחר, כדי שיהיה לו כח וריח וטעם ותמונה אחרת, כפי אותן האותיות, וכן בכל דבר שבעולם. ומי שהוא חכם לבד, יכול להבין כל זאת בחכמתו, שידע האותיות שיש בכל דבר כנ"ל. אבל שירגיש ויתענג רק מהצרופי אותיות, בבחינת: ויאכל וישת כנ"ל, זה אי אפשר כי-אם למי שהביא שלימות בלשון הקודש, והביא ההנוצצות חדש בלשון הקודש של כל דבר, היינו בהאותיות שיש בכל דבר. זה יכול לקיים: ויאכל וישת כנ"ל.
 
[פירוש, כי ע"י חכמה לבד, יכולין לידע האותיות, שיש בכל דבר, כשיודעין כל הנ"ל. דהיינו, למשל, כשרואה דבר שטעמו מתוק, ויודע שמתיקות – כחו לרכך, ויודע מאיזה ספירה נמשך זה הכח של המתיקות והריכוך, כגון מספירת חסד. ויודע איזה אות מכ"ב אותיות שייך לספירת חסד – אזי יודע שאותו האות מלובש בדבר הזה. וכן כיוצא בזה בכל הדברים שבעולם, וכנ"ל. אבל אע"פ שהוא חכם גדול כ"כ, שיודע כל זאת בבירור, שיודע האותיות שיש בכל דבר. (שצריכין לזה להיות בקי גדול מאד בכל חכמת האמת שהוא חכמת הקבלה, ובכל חכמת הטבע והיסודות, כמובן למשכיל, שאי אפשר לידע כל זאת, כי אם חכם גדול מאד בקבלה ובשאר חכמות). אעפ"כ יכול להיות שאכילתו ושתייתו ותענוגיו יהיו עדיין מגוף הדבר, ולא מהתנוצצות האותיות. כי לזכות שיהיה כל תענוגיו רק מהאותיות שבכל דבר, זה אי אפשר כי אם כשזוכה לשלימות לשון הקודש. דהיינו כשזכה לשבר תאוות המשגל לגמרי, ולהשלים את לשון הקודש, עד שהביא התנוצצות חדש בלשון הקודש, דהיינו בהאותיות שיש בכל דבר. זה הצדיק שאוחז בזה, הוא דייקא זוכה לזה שאינו מרגיש שום תענוג משום דבר: אכילה ושתיה ושאר התענוגים שבעולם, כי אם מהתנוצצות האותיות שיש בכל דבר. אשרי לו]:
 
וזה בחינת (תהלים כ’): ומציון יסעדך – שיהיה סעודתך, היינו האכילה ושתיה וכל התענוגים, מציון וסימן האותיות המצויינים ומסומנים בכל דבר, כי הטעם והריח והתמונה, הוא ציון וסימן על האותיות שיש בדבר הזה. וזה: ישלח עזרך מקודש. עזרך, זה בחינת (בראשית ב’): אעשה לו עזר, בחינת חוה, היינו לשון הקודש כנ"ל. וזה: מקודש – בחינת לשון הקודש. וזה: ישלח עזרך מקודש – סופי תיבות חשך, היינו בחינת תרדמה, שהוא בחינת תרגום, שעיקר שלימות לשון הקודש ע"י התרגום כנ"ל. וכשיש לו שלימות הזה, על ידי זה: ומציון יסעדך כנ"ל:
 
ט
 
ומי שאוחז במדרגה זו: ומציון יסעדך, מזה מאיר לבו, כי שם הלב הוא ע"י שמקבל וניזון משופרא דשופרא, מל"ב אלקים של מעשה בראשית, שהם בחינת האותיות שיש בכל דבר, שכולם נמשכין מבחינת ל"ב אלקים של מעשה בראשית. וע"י התנוצצות האור שמקבל הלב מל"ב אלקים הנ"ל, על ידי זה מתנוצץ פניו באור הזה, בבחינת (משלי ט"ו): לב שמח ייטיב פנים. וכשפניו מאירות בהזדככות הזה, אזי יוכל האחר לראות פניו בפנים הזה כמו במראה, ולהתחרט ולשוב בתשובה כנ"ל: וזה בחינת (דברים ה’): פנים בפנים דבר ה’ עמכם, היינו ע"י שיש עמכם דיבור ה’, היינו שלימות לשון הקודש, על ידי זה מתנוצץ הפנים, ומאירות כל כך, עד שיוכל להתראות פנים בפנים:
 
וזה: עד לא הוי מתקלא – היינו שלימות לשון הקודש, הנקרא מתקלא, על- שם ששקל הקב"ה ברצונו האותיות כנ"ל, בבחינת (איוב כ"ח): לעשות לרוח משקל, ששקל הקב"ה כך וכך אותיות לכל דבר ודבר, כדי שיהיה לו טעם וריח ותמונה הזאת כפי רצונו כנ"ל. וקודם שהיה הלשן הקודש בשלמות: לא חוי תשגיחין אפין באפין – עדיין לא היה בחינת פנים בפנים. כי אי אפשר לזכות לבחינת פנים מאירות הנ"ל שהם בחינת פנים בפנים, כי אם ע"י בחינת מתקלא, שהוא בחינת שלימות לשון הקודש כנ"ל. כי עיקר בחינת פנים בפנים, הוא ע"י דבר ה’ עמכם כנ"ל. וזה: עד לא הוי מתקלא, היינו בחינת לשון הקדוש, שעיקר שלימותו ע"י תרגום, שהוא נוגה הנקרא תקלא כידוע:
 
וזהו החילוק בין השומע מפי הרב, או מפי התלמיד, או מפי הספר. כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו (תהלים ק"ג), שהם עושים ובונים הדיבור של הקב"ה, היינו לשון הקודש שבו נברא העולם. בבחינות: נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם (ב"ר פ"ח), כי ע"י השעשועים שראה הקב"ה שיקבל מנשמותיהם של צדיקים, על ידי זה: בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים ל"ג), היינו שנעשה הדיבור של לשון הקודש, שבו נברא העולם. כי הצדיקים הם בבחינת עושי דברו, שהם עושים הדיבור של הקב"ה, שידבר ויברא את העולם. וכל זה היתה קודם הבריאה. גם עכשיו, כשרוצים הצדיקים לשמוע איזה דיבור מהקב"ה,, הם עושים תחילה את הדיבור ובונים אותו. היינו ע"י מעשיהם הטובים, זוכים לשמוע דיבורים מהקב"ה, נמצא שאלו הדיבורים נתהוו ונבנו על ידם. וזה בחינת (תהלים ק"ג): עושי דברו לשמוע בקול דברו – כשרוצים לשמוע דיבור מהקב"ה, הם עושים תחילה את הדיבור, בבחינת עושי דברו כנ"ל, ואח"כ שומעים אותו הדיבור מהקב"ה, בבחינת לשמוע בקול דברו, כי בזה הדיבור הקב"ה מדבר עמם:
 
ושלמות הדיבור של לשון הקודש תליא ביראה, בבחינת: עשאה כאוצר כנ"ל. ויראה תליא באודנין (תיקון ע’), נמצא כשהצדיק שומע הדיבור של תורה מפי הקב"ה, יש להדיבור שלימות. כי הדיבור תלוי ביראה, והוא שומע הדיבור בבחינת: לשמוע בקול דברו. נמצא, כי ששומע מפיו בעצמו, מקבל דיבור לשון הקדוש בשלימות, היינו ביראה, כי זה הלשון הקודש יש לו שלימות, מחמת בחינת: לשמוע בקול דברו. כי שלימות הדיבור תליא ביראה, והיראה תליא באודנין כנ"ל. אבל מי ששומע מפי אחר הוא רחוק מזה השלימות, כי כבר ירד ממדריגתו:
 
וזה: ה’ שמעתי שמעך יראתי – כשהשמיעה מפי הצדיק בעצמו שהוא שומע מפיך, בבחינת: עושי דברו לשמוע בקול דברו. וזה: שמעך – שהוא שומע ממך, היינו מפי הקב"ה בעצמו, אזי: יראתי – כי עיקר היראה תליא באודנין, ואז יש שלימות ללשון הקודש הזה כנ"ל. וזה: ה’ פעלך בקרב שנים חייהו. חייהו – פירוש רש"י: עוררהו, היינו שנתעורר פעלך, היינו כח מעשה בראשית נתעורר בקרב שנים. אל תקרי בקרב שנים, אלא: בקרב שניים (כשדרז"ל סוטה מ"ט). שניים מקרא, דהיינו לשון הקודש. ע"י לשון הקודש בשלימות הנשלם ע"י היראה דתליא באודנין, נתעורר ונתנוצץ כח מעשה בראשית שנברא ע"י לשון הקודש בשלמות. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה