תורה קה המשך – קו – קז – קח

 

עוד שמעתי, שזהו פירוש הפסוק (במדבר י"ב): אל נא רפא נא לה. דלכאורה תמוה מאד כפל תיבת נא. אך עתה מבואר היטב, שמשה רבנו, עליו השלום, ביקש זאת מהשם יתברך, שהשם יתברך בעצמו, כביכול, יתפלל ויבקש מעצמו שירפא אותה. ועתה מה מתוק מדבש, התכת המקרא הזה. וזהו: אל נא – היינו שמשה רבנו ע"ה התפלל לפניו יתברך ואמר לו: אל, נא, ובקש והתפלל בעצמך מלפניך, רפא נא לה – היינו כנ"ל, שמשה התפלל להשם יתברך וביקש אותו יתברך, שהוא בעצמו יתפלל ויבקש: רפא נא לה. ועתה מדוקדק ומבואר היטב כפל תיבת נא:

 

וכלל הדברים האלה הוא, שע"י התורה זוכין לתשובה, דהיינו להשיב כל הדברים וכל הצירופים והאותיות, שנדחו בעוונותיו למקום שנדחו ונתגרשו ממקומם, שעל ידי זה לא היה הדעת מיושב, כי כל זמן שאינם במקומם, אין הדעת מיושב וכו’ כנ"ל, כי ע"י העוונות נתגרשין ממקומם חלקי האותיות והצירופים שבכל העולמות כפי שורש נשמתו, וזה בחינת גלות השכינה, ועל ידי זה אין הדעת מיושב כנ"ל, ומחמת זה אין יכול לעורר רחמים כנ"ל, וצריך לעשות תשובה.

 

ועיקר התשובה הוא על ידי התורה, שהיא עניה במקומה ועשירה במקום אחר, ומקרב ומקשר על ידי זה כל האותיות והצירופים שנתרחקו ממקומם, ומשיב כולם למקומם, ואז הדעת מיושב, וזוכה לעורר רחמים. כי עיקר הרחמים תלוי בדעת, כי כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו וכו’. (וכמבואר מזה כמה פעמים במקומות אחרים בדברי רבינו ז"ל, עיין שם).

 

נמצא, על ידי תורה זוכין לתשובה ונשלם הדעת, ואז זוכין לעורר רחמים אצלו יתברך. ועיקר הרחמנות הוא, שאנו מעוררים רחמים אצלו יתברך, שבאלו הרחמים, יעורר בעצמו את הרחמים הגדולים שאין אנו יכולים להגיע אליהם, רק הוא בעצמו יתברך צריך להתפלל על זה כנ"ל, דהיינו שברחמיו הפשוטים שאנו מעוררים, ע"י אלו הרחמים ירחם עלינו ויעורר בהם הרחמים הגדולים שלו, שהם רחמים גדולים דעתיקא סתימאה, ומשם יהיה לנו ישועה בודאי.

 

וזהו: עזי – אין עוז אלא תורה, שעל ידי זה זוכין לתשובה ולדעת, שעל ידי זה מעוררים רחמים אצלו יתברך, עד שהוא בעצמו כביכול מתפלל עלינו כנ"ל. וזהו: וזמרת י"ק. זמרת י"ק דייקא, היינו תפילת ה’. אז: ויהי לי לישועה ודאי, כי ע"י זמרת י"ק, שהוא תפלת ה’, שמתפלל ברחמיו הפשוטים לעורר רחמיו הגדולים, אז בודאי יקבל ישועה שלימה כנ"ל, כי רחמיו הגדולים אינם נפסקים לעולם, וכשהשם יתברך ירחם עלינו באלו הרחמים, בודאי אין שום עוון ופגם שיהיה חוצץ בפני אלו הרחמים הגדולים, ובודאי יהיה לנו ישועה משלימות. אמן ואמן:

 

 

  

איתא, דאין עניות אלא מן הדעת (נדרים מא), ועל זה צריך רחמנות, כי אין רחמנות גדולה מזה. ועניות זה בכללות ובפרטות.

 

בכללות – על איש שאין לו שכל בעבודת הבורא, וצריך הבעל-שכל להשכילו, ובפרטות – על האיש עצמו, כי יש זמן שאין לו שכל, והוא נקרא קטנות המוחין, וצריך לחזק את עצמו לבוא לגדלות המוחין, וכשבא לגדלות המוחין, נמתקין כל הדינין, וממשיך עליו חסדים ורחמים.

 

וזה מאמר חז"ל (ברכות לג): גדולה דעה, שניתנה בין שני אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה’. פירוש, כשיבוא לגדלות המוחין, נתעורר עליו רחמים וחסדים משני אותיות: אל, הוא חסד, ע"ד (תהלים נב): חסד אל כל היום, וה’, הוא רחמים, על דרך (שם קיט): רחמיך רבים ה’.

 

וזהו פירוש הפסוק: אשרי משכיל אל דל – היינו כשהוא בקטנות המוחין ומשכיל עצמו לגדלות המוחין, אזי: ביום רעה ימלטהו ה’ – נמתקין כל הדינין. ואם לא יכול בעצמו לבוא לגדלות המוחין, עצה לזה, שישכיל אחרים, ועל ידי זה נתעורר גם אצלו:

 

 

 

פירוש: כי תצא למלחמה על אויביך – שהוא היצר הרע. ונתנו ה’ אלקיך בידך – כלומר היצר הרע יתן, כמו ימסור, את ה’ אלקיך בידיך, על דרך: צדיק מושל ביראת אלקים (שמואל ב, כג). נותנת התורה עצה על זה: ושבית שביו – כלומר עם מה שהוא רוצה להתגבר עליך, היינו בגדלות, בזה תתגבר עליו, היינו שתאמר לו איך אני מושל כשיש לי גאוה, ואין הקב"ה שורה עמי, ודי למבין.

 

 

 

הנה ידוע, כי עולה באה על הרהור הלב, כמו שכתוב (יחזקאל כ): העולה על רוחכם (מ"ר ויקרא פ"ז), היינו שעולה באה על הרהורי הלב, ששם משכן הרוח, ואין השם יתברך מצרף מחשבה למעשה, בר מהרהורי עכו"ם (קידושין מ).

 

והרהור עכו"ם שייך אצל כל אדם, היינו מה שמתחיל להתפלל בדבקות או מתבודד את עצמו, ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל ממדרגתו, זהו בחינות הרהורי עכו"ם, כי כל הנפילות באין מחמת קילקול האמונה, וכשנתקלקל האמונה, נמצא מחזיר פניו מהשם יתברך, כמו שכתוב (ישעיה א): נזורו אחור, והשם יתברך גם כן מסתיר פניו ממנו.

 

נמצא הוא אחור באחור, וצריך להביא על זה עולה. ובחינות עולה הוא כשמשבר את רוחו בקרבו ומתבייש וחושב בעצמו: איך נפלתי ונשלכתי משמים לארץ, שהייתי במקום גבוה כזה, ועכשיו נפלתי והחזרתי פני מהשם יתברך ונשארתי אחור באחור. ומרחם על עצמו, כי אין רחמנות גדולה מזו.

 

וצריך לזה נסירה, כמו שהיה אצל אדם הראשון, שנבראו דו פרצופין אחור באחור (ברכות סא), ואח"כ ננסר והיה פנים בפנים. והנסירה הוא בחינת שם חת"ך, כמו שכתוב בכוונות: פות’ח א’ת יד’יך – סופי תיבות חתך, היינו שחותך ומנסר את עצמו. והשם חת"ך נעשה על ידי שמשבר את ליבו, כי כשמשבר את ליבו, בודאי מאנח ומוציא רוח ומכניס רוח, והוא תרין רוחין. ושני פעמים "רוח" גימטריא חתך, וזהו בחינות נסירה, ובא אל בחינות פנים בפנים, וזהו בחינות עולה. וזהו: זבחי אלקים, היינו בחינות עולה, הוא רוח נשברה, כנ"ל:

 

(מסימן עג "כי תעבור" עד כאן, הוא לשון החברים. גם יש בהם כמה דברים קטנים שנאמרו קודם ארץ ישראל, ועל פי הרוב הלשון אינו מתוקן כלל, עד שבכמה מקומות קשה לעמוד על המכוון. ובכל מקום שמצאה ידי לתקן, תיקנתי קצת, והשאר הנחתי כמו שהוא, כי הלשון איך שהוא, יוצא מהם על כל פנים דברי מוסר הרבה והקדמות נפלאות ועצות נוראות להתקרב אליו יתברך):