תורה קסט- קע- קעא- קעב- קעג

 

וזהו: והיה עקב תשמעון. והיה – לשון שמחה. עקב – הם הרגלין. היינו: לזכות לשמחה עד שהעקביים, שהם הרגלין, ישמעו השמחה, זה זוכין ע"י: את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם – שתשמרו לעשות בעצמכם המשפטים והדינים, שעל ידי זה נתבטל הדין שלמעלה כנ"ל, ואז: והיה עקב תשמעון – שתשמעו השמחה בהרגלין, ע"י שיוצאים משם הדינים כנ"ל:

 

עוד מצאתי, שזהו בחינת: ושמר ה’ לך את הברית. כי כשתזכה לשמחה, אזי השם יתברך בעצמו ישמור לך את הברית, דהיינו שיהיה בעזרך לשמור את הברית קודש, כי עיקר פגם הברית הוא ע"י עצבות, כידוע, כי פגם הברית בא ע"י הקליפה הידועה, שנקראת לילית על שם שמיללת תמיד, שזהו בחינת עצבות. ועל כן עיקר שמירת הברית זוכין ע"י שמחה, כי ע"י שמחה זוכין שהשם יתברך בעצמו יעזור לו  לשמור את הברית קודש כנ"ל:

 

 

כי כל אחד לפי נשמתו ולפי עבודתו, כך יש לו יסורים. יש שיש לו יסורים מבניו ומאביו ומשכן, ויש שהוא במדרגה גדולה ממנו, ויש לו יסורים משכנים רחוקים, ויש גדול ממנו, ויש לו יסורים מכל העיר, ויש גדול מאד, ויש לו יסורים מכל העולם. וכל אחד ע"י היסורים נושא עליו האנשים שיש לו יסורין מהם, כי כשיש לו יסורין מהם, הוא נושא אותם עליו.

 

אך איך אפשר לחומר לישא עליו כל כך אנשים? אך ע"י היסורין נכנע גופו, כי כל היסורין נקראים צרות, על שם שהם מצירין ומעיקין להגוף, וכשנכתת הגוף ע"י הצרות, על ידי זה מאירה ונתגדלה הנפש, כי בהכנע החומר, תגדל הצורה, וכמו שכתוב בזוהר (שלח קסח): אעא דלא סליק ביה נורא, מבטשין ליה, גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא וכו’. ועל כן נקראת צרה לשון צורה, כי ע"י ה"צרה" נכנע הגוף ומאירה ה"צורה".

 

נמצא, שעל ידי זה שיש לו יסורין וצרות, מאירה הצורה, היינו הנפש, והנפש אפשר לה לשאת עליה כמה וכמה אנשים. וזה: ה’ מה רבו צרי – כל מה שנתרבין צרי, רבים קמים עלי – כי על ידי זה אני נושא ומקים ומרים רבים לשרשם:

 

 

 

על ידי שנתעורר שכל חדש בעבודת ה’, מה שלא היה נודע עד עתה, על ידי זה רבים מישיני אדמת עפר יקיצו, אך אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, כי צדיקים ילכו בם (הושע י"ד) שעובדין עם זה השכל את השם יתברך, ופושעים יכשלו בם, שאינם עובדין בזה את השם יתברך, רק שעל ידי זה הם מבזין ומחרפין את העולם, על שהם יודעין מזה השכל החדש, והעולם אינם יודעין מזה. וכמו ששמעתי: לחרפות ולדראון עולם, היינו לחרף ולבזות העולם, כי אינם משתמשין עם זה השכל החדש, רק לבזות ולחרף העולם, ע"י שהם יודעים מזה והעולם הם ריקים וחסרים מזה:

 

 

 

כל החסרונות שיש לאדם, הן בנים או פרנסה או בריאות, הכל הוא מצד האדם עצמו, כי אור השם יתברך שופע עליו תמיד, אך האדם ע"י מעשיו הרעים עושה צל לעצמו, שאין מגיע עליו אור השם יתברך, ולפי מעשיו כן נעשה הצל המונע אור השם יתברך, ומגיע לו החסרון לפי המעשה שעל ידה נעשה הצל.

 

והנה הצל הוא מדבר גשמי שעומד נגד דבר רוחני (היינו שהוא דק ממנו), כמו גשם עץ ואבן נגד אור הלבנה והחמה עושה צל, וכן ליקוי חמה ולבנה ע"י צל הארץ, וכן החמה בעצמה נגד מה שלמעלה ממנה, הוא גשמיות ועושה צל נגדו. ועל כן האדם, כפי גשמיותו וכפי מעשיו כן עושה צל בעצמו, שמונע ממנו אור ושפע של השם יתברך. אבל אם האדם מבטל עצמו, ואינו כלל מזה העולם, אזי אינו עושה צל, ומקבל אור השם יתברך.

 

ועיקר אור השם יתברך הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לכבודו, כמו שכתוב (ישעיה מג): לכבודי בראתיו וכו’. וזה: מלא כל הארץ כבודו (שם ו), היינו אם הוא מלא כל הארץ, שאינו כלל מזה העולם, אזי מקבל אור השם יתברך שהוא הכבוד. וזה (משלי ג): כבוד חכמים ינחלו, כי החכמה מאין תמצא (איוב כח), ועל כן החכמים, שהם אין, זוכים לכבוד, ע"י שאינם עושים צל להפסיק, כי אין להם שום גשמיות כנ"ל:

 

וכשהשם יתברך מראה פנים שוחקות – חיים וטובה לעולם, ולהיפך – להיפך ח"ו. וכן הצדיק, כשמראה פנים שוחקות, הוא טוב, וכן להיפך. וזה: ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב, את המות וכו’, היינו לפנים שלכם:

 

 

 

על ידי הכתב יכול הצדיק האמת להכיר הנפש ופנימיות הנפש של הכותב, והאמונה ושורש האמונה שלו. כי יש בחינת שורש האמונה, כי האמונה בעצמה יש לה חיות ושורש, דהיינו שיש עולם אמונה, שמשם נלקח האמונה, ועולם האמונה יש לו גם כן אמונה בהשם יתברך, וזה בחינת שורש האמונה, שהיא בחינת פנימיות האמונה, והיא בחינת פנימיות הנפש, כי הנפש והאמונה הם בחינת אחת, כמו שכתוב (ישעיה כו): נפשי אויתיך בלילה, וכתיב (תהלים צב): ואמונתך בלילות, וע"י הכתב אפשר להכיר הנפש ופנימיות הנפש, שהיא בחינת פנימיות האמונה כנ"ל, בבחינת: אנכי, שאמרו חז"ל (שבת קה): אנא נפשי כתבית יהבית, היינו שהכותב נותן נפשו בתוך הכתב, וגם פנימיות נפשו, כי איתא בזוהר הקדוש: אני – נוטריקון: אנא נפשי יהבית – דא שכינתא חיצוניות, אנכי – דא שכינתא פנימיות.

 

נמצא, שהכ"ף מרמז על בחינת שכינתא פנימיות. וכן איתא ב"עץ חיים" לענין התלבשות העולמות, שהכתר היא פנימיות הנפש, והכ"ף היא בחינת כתר, כמובא לעיל, כי השכינה היא בחינת נפש, כידוע. נמצא, שע"י הכתב, שהוא בחינת כ"ף, נתגלה ונראה בחינת פנימיות הנפש, פנימיות האמונה, כנ"ל. והדיבור, שמדבר עם הצדיק האמיתי, הוא בחינת מעלה גדולה מהכתב, כי הכתב אינו רק פעולת הנפש, ומתוך הפעולה יכול הצדיק להבין מהות הנפש, והדיבור הוא הנפש בעצמו, כמו שכתוב (ש"ה ה): נפשי יצא דברו. ואף על פי שהדיבור הוא דבר שאין בו ממש, אף על פי כן, מחמת שהוא צדיק אמת, והדיבור הוא מהות הנפש בעצמה, על כן יכול לראות מהות הנפש בעצמה: