תורה מט – המשך

וזה פירוש: לשמש שם אהל בהם. כי הצדיק נקרא שמש, כמאמר חז"ל (קידושין עב ע"ב): עד שלא שקעה שמשו של עלי וכו’, וזרח השמש ובא השמש. וזריחתו של הצדיק, היינו השגתו, אינו אלא ע"י ישראל, כמאמר (שמות ל"ב): לך רד כי שיחת עמך – כלום נתחי לך גדולה, אלא בשביל ישראל (ברכות ל"ב ע"א). וזהו: אהל בהם. אהל לשון זריחתו, כמו (איוב כ"ט): בהילו נרו. וזהו: בהם – ע"י ישראל. וכשישראל ח"ו נכנסין בחכמות חיצוניות של האומות, אזי נופל הצדיק מהשגתו, ונתחפה ונתכסה השגתו. וכשיוצאין ישראל מחכמתן של האומות, אזי: והוא כחתן יוצא מחופתו – הצדיק יוצא מהחופה והמכסה שהיה לו עד עכשיו, ואז: ישיש כגיבור לרוץ אורח – כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים ק"ג), כי צריך התגברות כדי לרוץ אורח הזה, שהיו יכולים לילך בזמן הזה, שהיו ישראל נזופים, ועכשיו רצים במהירות גדול זה הדרך.

 

והתגברות הזאת, היא בחינת ציצית, בחינת תכלת כנ"ל, בחינות מקיפים. וזה: מקצה השמים מוצאו ותקופתו – בחינות מקיפים, ועם בחינת תכלת הזאת, מכלים ושצים העכו"ם, בבחינת: כי אעשה כָלָה בכל הגוים. וזה: ואין נסתר מחמתו – מחמתו, זה בחינת כַּלָּה, כמו שכתוב (תהלים נ"ט): כלה בחימה כלה ואינימו, ועל ידי זה זוכים להשגת אורייתא דעתיקא, בבחינת עונג שבת כנ"ל. וזה: תורת ה’ תמימה, שהיא תורה דעתיקא, שהיא תמימה עדיין, שעדיין לא השיגו ממנה כלום. משיבת נפש – זה בחינת שבת, כי בו שבת וינפש:

 

וזה טעם למה שולחת הכלה להחתן טלית, כי הצדיק מקבל גבורתו על ידי ישראל, כמו שכתוב: לשמש שם אהל בהם. וזה שאומרין "עלה" על החתונה, על שם היא העולה כנ"ל, כי השמחה היא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד’): נתת שמחה בלבי. וזה בחינת: מי זאת עולה – מי עם זאת עולה. וזמירות שמזמרין על החתונה, זה ה"א, דל"ת עם יו"ד, שיר פשוט וכו’ כנ"ל. וזה שצועקין "שבת", שעל ידי זה זוכין לעונג שבת, לאורייתא דעתיקא כנ"ל:

 

ומה שנותנין מעות כשקוראין "שבת", כי באורייתא של עכשיו יש ימין ושמאל, ובשמאלא עושר (משלי ג’). אבל בעתיקא לית שמאל ולית עושר תמן (זוהר נשא קכ"ט). ובשביל זה, כששומעין ישראל בשורת התורה דעתיקא, נותנין את המעות, כי אין צריך למעות, כי בעולם הבא לית אכילה ושתיה (ברכות י"ז). וזה פירוש (תהלים ס"ח): מלכי צבאות ידודון, היינו הצדיקים, שהם מלאכיו גבורי כח, שהם מדדין במרוצה ובמהירות כדי לרוץ אורח, וזה ריקודין. ונוַת בית תחלק שלל, וישראל הם מחלקים המעות, להורות שאין צריך למעות, ואין שם בבחינת עתיקא שמאל. ב’ית ת’חלק ש’לל – ראשי תיבות שבת:

 

עניין אחר: להורות וותרנות גדול בזה שמחלקין מעות, להורות, שהכלה היא בחינת ה"א, שמדל"ת נעשית ה"א, שעל ידי זה בא עשירות גדול, בבחינות: והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם וכו’ (שבת ל"ב ע"ב). שמחלקין המעות, מורה שהגיעו לזאת הברכה, עד שהמעות אין חשוב אצלם. וזה פירוש: ועשירית האיפה – עשירית, שהוא בבחינת אי פה, היינו שבלו פיהם מלומר די, שיש להם כל כך עשירות, וזה מחמת שנעשה מרביעית ההין, מדלת ה"א כנ"ל:

 

מסימו ל"ב עד כאן, כל זה הוא לשון רבינו ז"ל, לבד באיזהו מקומות שהוספתי שם קצת דברים, כפי מה ששמעתי והבנתי מפיו הקדוש או מפי כתבו, כנרשם כל אחד במקומו:

 

 

הרוצה שינסך יין על גבי המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין (יומא ע"א) – כי עיקר האלקות הוא בלב, כמו שכתוב: צור לבבי, כמו שכתוב (שמואל א’, ב): ואין צור כאלקינו – אין צייר כאלקינו (ברכות י’ ע"א). כי הלב הוא הצייר של המידות, היינו החכמה שבלב וכו’ כנ"ל. כי קודם הבריאה היה אור הקב"ה אין סוף וכו’ כנ"ל, עיין שם היטב. נמצא, כשהלב בבחינת: ולבי חלל בקרבי, בבחינות: צור לבבי כנ"ל, הוא בחינות בריאת העולם. ולהיפך, כשהלב אטום, בבחינת ערלת לב, הוא מקלקל את הבריאה, כמבואר למעלה, עיין שם.

 

ועל כן הצדיק, שליבו פתוח בחכמה, בבחינת: ולבי חלל בקרבי, בחינות: צור לבבי, על כן על ידי זה יוכל לחדש מעשה בראשית ולעשות נסים ונפלאות בעולם, כמו שכתוב: ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובטובו – זה הצדיק שנקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג’): אמרו צדיק כי טוב (יומא ל"ח ע"ב), כי לב הצדיק הנ"ל הוא בחינת בריאת העולם כנ"ל.

 

וזה פירוש מה שאמרו רז"ל (סוכה מ"ט): חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן – אלו השיתין, שמנוקבין ומחוללים עד התהום, היינו בחינות: ולבי חלל בקרבי, כי תהום דא ליבא, כמובא בזוהר, וזה: חלאים מעשי ידי אמן – מעשי ידי אומנתו של הקב"ה (כך דרשו שם בסוכה). היינו שבחינות חלאים, היינו שמחוללין עד התהום, בחינות: ולבי חלל בקרבי כנ"ל, זה בחינת בריאת העולם כנ"ל. וזה: מעשה ידי אמן – אומנותו של הקב"ה, כי בחינות ולבי חלל וכו’, בחינות חלאים שמחוללין וכו’ כנ"ל, הוא ממש מעשה ידי אומנותו של הקב"ה, כי זה הוא בחינות בריאת העולם כנ"ל. ועל ידי זה יוכל לעשות ניסים בעולם כנ"ל, וזהו: שמחוללין עד התהום, היינו בחינות ניסים, כמו שכתוב (רות א’): ותהם כל העיר, שעל דבר נסי הכל תמהין.

 

וזהו: הרוצה לנסך יין וכו’ ימלא גרונם וכו’, כי גרונם, הוא בחינת שיתין, שמחוללין עד התהום, הם קנה וליבא (וע"י היין נפתח חלל הלב, בבחינת: ולבי חלל בקרבי, כי חמרא וריחני פקחין (סנהדרין ע’)). ועל כן כל הממלא גרונם וכו’, כאילו מנסך יין על גבי השיתין, שמנוקבין ומחוללין עד התהום כנ"ל:

 

(כאן חסר קצת דברים, כי לא נכתב בזמנו. ונשכח קצת) שייך לעיל:

 

ישיש כגבור לרוץ אורח וכו’ – כי צריך התגברות גדול וכו’ לרוץ אורח הזה, שהיו יכולים לילך בזמן שהיו ישראל נזופים, ועכשיו רצים במהירות גדול זה הדרך וכו’, עד כאן לשונו. בעת שאמר זאת התורה, שמעתי אז מפיו הקדוש ענין זה בביאור יותר, שאמר בפירוש ענין זה, לענין בני אדם הזוכים לעשות תשובה על העבר. ואמר, שאעפ"י שזוכים לתקן מה שעבר, אעפ"כ עדיין היכן הוא אותו הזמן שהיו רחוקים מהשם יתברך, שהיו יכולים לעבוד את השם יתברך באותו הזמן, ובוודאי צריכים לתקן זאת, דהיינו להשלים ולמלאת את העבודה שהיו יכולים לעבוד את השם יתברך בכל אותו העת שהיו נזופים מלפניו יתברך ורחוקים ממנו. על כן אחר שזוכין להתעורר לתשובה, צריכין זריזות גדול בעבודתו יתברך ולרוץ מאוד מאוד, כדי שיזכה על ידי זריזות עבודתו לתקן ולהשלים גם חסרון העבודה של הימים שעברו, כי עכשיו צריך לרוץ במהירות גדול זה הדרך שהיה יכול לילך בזמן שהיה רחוק מהשם יתברך. ואמר לאנשיו בזה הלשון: איר דארפט זיך זייער יאגין, איר זאלט נאך קענין עפיס חאפין (כלומר, צריכים אתם להזדרז מאוד (בעבודת ה’) כדי שתספיקו עוד להשיג משהו).