תורה כג – המשך

 

 

ועל כן אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר, כי הממון והעשירות שלו הוא בחינת: בעצבון תאכלנה, שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה, אנפין חשוכין, מיתה כנ"ל, ועל כן כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר, יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגות יותר, כי הממון שלו הוא מבחינת עצבות ומרה שחורה וכו’ כנ"ל. וזהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב): מרבה נכסים – מרבה דאגה, כי בוודאי הוא מרבה דאגה ועצבות ע"י ריבוי הנכסים והעשירות, כי הנכסים שלו הם בעצמו בחינת עצבות כנ"ל, ועל כן כל מה שמתרבין יותר, נתרבה העצבות והדאגות ביותר כנ"ל.

 

ועל כן הממון והעשירות הוא מקצר ומכלה ימיו וחייו של האדם, כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות, כידוע לחכמי הרופאים. והממון והעשירות הוא מרבה דאגה ועצבות כנ"ל, על כן הוא מפסיד ומכלה חייו, כי הוא מקושר בפנים דסיטרא-אחרא, אלקים אחרים, חשך, שהוא בחינת מיתה, היפך אור פני מלך חיים כנ"ל. ועל כן הממון ממית אותו, כי הוא בבחינת מיתה שהוא עצבות וכו’ כנ"ל, שכל זה הוא בחינת תאוות ממון כנ"ל.

 

וזה שכתוב (בראשית ג’): ועפר תאכל כל ימי חייך – עפר זה בחינת הממון, כמו שכתוב: ועפרות זהב לו, היינו שהממון והעשירות שהוא בחינת עפר, תאכל כל ימי חייך, כי הממון היא אוכלת ומכלה כל ימי חייו של האדם כנ"ל, כי עפר הוא בחינת עצבות, שהוא בחינת תאוות ממון, כמו שכתוב בתיקונים (תיקון ע’ דף קכ"ב ע"ב): עפר איהו קר ויבש, הכי טחול קר ויבש. ומהטחול נמשך העצבות כידוע. וזה שסיים שם בתיקונים: ובגין דא: ועפר תאכל (כל) ימי חייך וכו’, היינו כנ"ל, עיין שם והבן היטב.

 

וזה שכתוב בתיקונים (תיקון ג’ בהי"א תיקונים האחרונים): טחול דא לילית, אמא דערב רב, שחוק הכסיל. מאן כסיל, דא אל אחר וכו’, עיין שם. ואיהו אסכרה לרבייא, דאינון חייביא, חייכית בהון בעותרא בהאי עלמא, ולבתר קטילת לון. כי אלו המשוקעים בממון, הם בבחינת: בעצבון תאכלנה. שהוא בחינת טחול, שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה וריבוי דאגות, והם מקושרים בפנים דסיטרא-אחרא, אל אחר וכו’ כנ"ל, שכל זה הוא בחינת הטחול, אמא דערב רב, שחוק הכסיל, אל אחר כנ"ל.

 

וזה שכתוב שם: לבתר קטילת לון, כי בוודאי הממון, שהוא בחינת טחול, עצבות וכו’ כנ"ל, הורגת אותם, כי הממון שלו הוא בבחינת מיתה, אנפין חשוכין, עצבות וכו’ כנ"ל. וזהו מה שכתוב לעיל: מצא או מוצא, שתאוות ממון הוא בחינת: מוצא אני מר ממות את האשה וכו’ כנ"ל, כי כן מבואר שם בתיקונים (תיקון ע’ הנ"ל): ומוצא אני מר ממות את האשה, ודא טחול וכו’. אך פרנסה דקדושה הוא בחינת: מצא אשה מצא טוב וכו’, שהוא בחינת הצדיק כנ"ל, כי הצדיק האמת ניצול מזה, כי אין הממון מזיק לו, כי עליו נאמר: טוב לפני האלקים ימלט ממנה וכו’, כמו שכתוב שם בתיקונים (תיקון ג’ הנ"ל): ואמאי איתקריאו רבייא, בגין דלא אית בהון דעת לאישתזבא מיניה, אבל לב מבין אישתזיב מיניה דתמן צדיק. ורזא דמילה: טוב לפני האלקים ימלט ממנה, וחוטא ילכד בה, כי צריך חכמה ודעת גדול לזה, שלא יזיקנו הממון, שלא יכלה ימי חייו, כי רוב העולם נלכדו בזה, חיינו בתאוות ממון, והממון הורגת וממית אותם כנ"ל, ואי אפשר להנצל מזה כי אם ע"י הצדיק, שנאמר עליו: טוב לפני האלקים ימלט ממנה וכו’ כנ"ל, אשרי לו.

 

עיין שם בתיקונים (תיקון ג’ הנ"ל, ותיקון ע’ הנ"ל) ותראה נפלאות, איך עתה, שפתח רבינו ז"ל את עינינו וגילה לנו את ההקדמות החדשות הנפלאות, המבוארים לעיל בהתורה הזאת, עתה עתה מבוארים היטב דברי התיקונים הנ"ל, כי עתה מבוארים שם כל דברי רבינו הנ"ל, ראה והבן וחכם, עיין שם בתיקון ע’ הנ"ל מה שכתוב שם: אם זכה וכו’ – עֶזֶר, ואם לאו – כנגדו וכו’. עליה איתמר: ומוצא אני מר ממות את האשה, ודא טחול שבתאי וכו’ (היינו בחינת עצבות ומרה שחורה, שהוא בחינת טחול שבתאי, פתיא אוכמא, כידוע). עֶזֶר – דא שכינתא, עליה איתמר: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה’, ובגין דא הוו אמרי מארי מתניתין: מצא או מוצא. עיין שם היטב והבן, ותראה שכל דברי רבינו ז"ל מבוארים עתה שם ובתיקון ג’ הנ"ל באר היטב:

 

 

קשים מזונותיו כפליים כיולדה, כי היולדת ראמת עי"ן קלין, והכא יש ק"ם קלין וכו’, עיין לעיל. כי צריכים להתנסות ולהצטרף בתאווה זו של ממון קודם שזוכין למו"מ באמונה, להרוית ולהוליד ממון דקדושה. דהיינו, שצריכין להתגבר מאד בשעה שעוסק במשא ומתן, שלא יפול אז לתאוות ממון כלל ח"ו, רק משאו ומתנו יהיה באמת ובאמונה, ולשבר ולבטל כל המחשבות והבלבולים והתאוות של ממון שבאים עליו. רק כל כוונתו יהיה בשביל השם יתברך לבד, כדי שיזכה לעבוד השם יתברך ע"י הממון שירויח, וליתן צדקה להחזיק לומדי תורה ועובדי ה’ וכו’. ובשביל זה קשים מזונותיו של אדם כפליים כיולדה, כי היולדת צריכה לסבול חבלי לידה, וצריכה לצעוק ע’ קלין קודם הלידה, והכא יש ק"ם קלין, שהשכינה צווחת, ח"ו: קלני מראשי קלני מזרועי, על הנופלים בתאוות ממון. וקודם שמרויחין ממון, צריכין לילך ולעבור ולהתנסות ולהצטרף דרך אלו הק"ם קלין, ולצעוק ולהתפלל להשם יתברך לעבור עליהם בשלום ולהנצל מהם, על כן קשים מזונותיו כפליים כיולדה, דאילו התם ע’ קלין והכא ק"ם קלין, והבן:

 

גם ביאר אז, שק"ם קלין הם ב"פ ע’, היינו: קלני מראשי, קלני מזרועי, שהם בחינת שני מיני קולות, מראשי ומזרועי, וכל קול חוא בחינת ע’ קלין של היולדת, והכא הם כפולים: קלני מראשי, קלני מזרועי. קלני – לשון קול. על כן הם ק"ם קלין. כי באמת כל הרווח, המכונה בשם לידה, וכל הממון וכל ההשפעות נמשכין רק משבירת תאוות ממון, שהיא בחינת אמת כנ"ל. וזהו בחינת: קושטא קאי (שבת ק"ד), כי אמרו רז"ל (פסחים קי"ט): ואת כל היקום אשר ברגליהם – זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו. ועל כן עיקר המעמד פרנסה, היינו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, הוא ע"י אמת, שהוא בחינת שבירת תאוות ממון כנ"ל. וזה בחינת קושטא קאי, היינו ע"י אמת יש לו ממון, שהוא בחינת עמידה, שמעמידו על רגליו כנ"ל.

 

אבל שיקרא לא קאי, כי שקר הוא עבודה זרה, תאוות ממון, כמו שאמרו רז"ל: המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה, ועל כן ע"י שקר, שהוא עבודה זרה, תאוות ממון, אין לו שום קיום ומעמד, היינו שאין לו ממון, הנקרא יקום וכו’ כנ"ל. וזהו: שיקרא לא קאי כנ"ל, כי עבודה זרה, אל אחר, אסתרס ולא עביד פרין, כמבואר שם במאמר הנ"ל חיטב. כי ע"פ הרוב, אלו הרודפים ביותר אחר תאוות ממון, הם מתים בעלי חובות ומאומה אין בידם.